למה מורים נשחקים?
אורן פרבר











אנו מכירים את המבט הלאה השמור למורים וותיקים שאליו מתלווה באנחה "אני כבר שחוק" שאומר הכול: מערכת נוקשה ואטומה, משכורת מגוחכת, אותם מערכי שיעור משמימים, הנוער חסר החינוך. היש צורך בכלל להסביר? "אני שחוק"  משדר אפאטיה אך גם כמיהה לחיבוק של אמפטיה. ובעצם למה לא? היש מקצוע שוחק יותר ממקצוע ההוראה?
לא אצלי! זוהי שנתי השמינית כמורה, ומעודי לא חשתי משהו שמזכיר שחיקה. כעס – בוודאי, תסכול – לא פעם, וכן חוסר אונים, בלבול ועייפות. אך כל אלו היו מצבים חולפים שביטאו את המוגבלות שלי, ותמיד יכולתי ללמוד מהם ולהשתפר. תאמרו: "מורה צעיר; חכה שתגיע לשלושים שנות הוראה ואז נראה אותך מדבר! " אינני קונה את 'הטיעון' הזה מכיוון שיש לי כמה דוגמאות חיות המפריכות אותו לחלוטין. אמי, למשל, שאחרי 35 (!) שנות הוראה קמה לעבודה בתיכון דה-שליט ברחובות בעיניים נוצצות. היא אוהבת את עמיתיה, מוצאת עניין אמיתי בתכני הלימוד, ומעל הכול, נהנית להיות במחיצת תלמידיה, שיודעים להעריך זאת באינספור זרים ומכתבי תודה נרגשים. היכן השחיקה?

ברמה העקרונית, שחיקה היא תהליך. ממערכות מכאניות אנו יודעים ששחיקה נוצרת כאשר חלק אינו מתאים למקומו או שאינו מחובר כהלכה. בתחילה השחיקה כמעט אינה מורגשת, אך התהליך הוא הדרגתי ומתמשך. שיאו של התהליך מתבטא בשינוי פאזה חד: הרכיב קורס, הבורג נשבר, המכונה מפסיקה לתפקד.
הנמשל סובב על הקשר שבין שחיקה לחוסר התאמה. כאשר איננו מתאימים למערכת אנושית כלשהי, אנו חשים בקרבינו את המקבילה הנפשית לשחיקה מכאנית. זה מתחיל בזה שפשוט "לא בא לי" ללכת לעבודה, נמשך בחיכוכים בלתי פוסקים עם עמיתים, מלווה בתחושות קיפוח, ניצול, ותסכול, ומסתיים בסלידה גמורה ממקום העבודה. אבל השורש הוא תמיד חוסר התאמה.

להמשך הכתבה