יחסים ביקורתיים במשפחה
חוה אוסטרובסקי
קיימת נטייה טבעית לבקר אחרים, לפעמים גם את עצמנו. מטרתה של ביקורת היא לגרום לשינוי, לכאורה מטרה חיובית. לעיתים ביקורת נובעת מתסכול והיא השלכה של חלקים שהאדם איננו אוהב בעצמו (עצבנות, עצלנות, מופנמות, חרדה וכדומה). כמעט כל ביקורת, גם "ביקורת בונה" שבאה מתוך כוונה טובה, גורמת לכאב ופגיעה. כאשר מבקרים את האחר, אנו מחדדים את חולשותיו ופגיעותו, בעיקר כאשר הביקורת מלווה בכעס וחוסר שביעות רצון. סופג הביקורת מרגיש מותקף, מאויים ואשם. במטרה לשמור על תחושת ערך ובטחון, הפעולה הטבעית הינה הדיפה והתגוננות.
ישנן משפחות המבלבלות בין אהבה וקירבה לזכות מוגזמת להעביר ביקורת אחד על השני. הורים חושבים, בטעות, שמותר להם להעיר לילדיהם על הכל, מתוך הנחה שזהו תפקידו של ההורה. מצד שני, הילדים לוקחים את הזכות לצעוק, להעליב ולפגוע בהורים, מתוך אותה הנחה שזו המשפחה שלהם ומותר להם להרגיש חופשי להעיר ולבקר כל דבר.
בשם אותה אהבה ו"כנות" ההורים מבקרים את ילדיהם בצורה מוקצנת ומזלזלת והילדים נוהגים באופן דומה בהוריהם. הפרדוקס הוא שהביקורת מוטחת כלפי האנשים האהובים עלינו ביותר. ישנם אנשים המשוכנעים שדרכם היא הטובה ביותר והם מצפים שהאחרים ינהגו ויחשבו כמוהם. כאשר הדברים לא קורים בהתאם לציפיותיהם, הם מותחים ביקורת קשה על כל דבר שאיננו מקובל עליהם. נוקשות זו מביאה לכעס אצל שני הצדדים ומעכירה, מטבע הדברים, את היחסים במשפחה. משפחות אלה מאופיינות ברמת מתח ורגישות גבוהה.
במשפחות רבות הביקורת היא מרכיב מרכזי ביחסיהם, היא נאמרת באופן קשה, מעליב, פוגע, ומלווה, במקרים רבים, בהטחת עלבונות אישיים, בזעם, בציניות וסרקאזם. במשפחות כאלה כל אחד מהצדדים בטוח שהצדק עימו. כך שהיחסים הופכים להיות מאבק מתמיד הפוגע בכל הצדדים.
הורים לילדים בוגרים ומבוגרים מתקשים להפנים כי הם אינם יותר האפוטרופוסים של ילדיהם, וזכותם להכתיב לילדים כיצד לנהל את חייהם, מפסיקה להיות ברורה מאליה. ככל שילדים מתבגרים חשוב להגמיש את הגדרות ה"צריך" וה"נכון" על החיים בכלל, ועל ילדים והורים בפרט; שיש יותר מדרך אחת להתנהל בחיים. מותר להתייעץ, להציע, לעזור – אך יש לזכור כי זכותו של אדם מבוגר לשקול את הדברים ולהחליט עבור עצמו.
