המאבק בשוד העתיקות בישראל
מאת: שלום ניצן
בתחילת חודש יוני נגזר עונש מאסר בפועל של שנה וחצי וקנס כספי בסך 12,000 שקלים על שישה שודדי עתיקות שנתפסו בעת ביזת מערה במדבר יהודה. מדובר בשישה תושבי כפר באזור חברון, אשר פעלו כחוליה מקצועית ומאורגנת. חברי החוליה לא הגיעו במקרה למערה, המכונה מערת הגולגלות, אלא הגיעו לאתר לאחר איסוף מידע מודיעיני ותכנון מדוקדק, כשברשותם ציוד חפירה וחבלים שנועדו לסייע להם בגישה המורכבת והמסוכנת אל תוך המערה, הממוקמת בדופן המצוק, וביציאה ממנה.
התמונה הזו של חוליות מאורגנות היטב של שודדי עתיקות, אשר מבצעות פעולות מתוכננות, משקפת את מצב שוד העתיקות במדינת ישראל היום. שוד האתר הארכיאולוגי מתבצע בפועל על ידי מספר אנשים בודדים, אך הם מהווים את הנדבך התחתון במערך משומן של שודדי עתיקות, מתווכים, סוחרי עתיקות ואספנים.
שוד עתיקות הוא תופעה שקיימת מאז ומעולם. מערות קבורה, למשל, תמיד היוו מוקד משיכה לשודדי עתיקות, משום שבקברים פעמים רבות נמצאת כמות גדולה יחסית של כלים. בקברים הוטמנו לצד המת חפצים שונים: חלקם שימשו את הקוברים במהלך הטיפול בנקבר, חלקם חפצים שהיו שייכים למת וחלקם אולי נועד לשרת אותו בעולם הבא. לעיתים הוטמנו בקבר חפצי יוקרה בעלי ערך כלכלי רב. לכן קברים היוו מוקד משיכה לשודדים בכל הדורות. כך מעידים למשל האיומים בקללות ואסונות על מי שייגע בקבר ובתכולתו, שמוצאים על קירות קבריהם של מלכי מצרים, שחלקם הגדול אכן נשדד עוד בימי קדם. דוגמא יפה נוספת לחשש מפני שודדי קברים מספקת כתובת "יהו אשר על הבית" אשר מתוארכת לתקופת הברזל. הכתובת התגלתה במערת קבורה בנחל קידרון והיא כוללת זיהוי של הנקברים, הצהרה כי אין בקבר אוצרות כלשהם וקללה על מי שיפתח את הקבר: "ארור האדם אשר יפתח את זאת".
אם כן שוד העתיקות איננו תופעה חדשה. החפירות הארכיאולוגיות המוקדמות במאות השמונה עשרה והתשע עשרה נעו על הסקאלה שבין צעדיה הראשונים של התפתחות הארכיאולוגיה כמדע לבין ביזת עתיקות מאורגנת. כך למשל פעילותו של ג'ובאני בלצוני, אשר חקר את הפירמידות והקברים של מצרים העתיקה ושלח ממצאים למוזיאון הבריטי, או חפירותיו ההרסניות של היינריך שלימן בתל היסרליק, אותו זיהה עם טרויה.
.png)