המלצה כוללת לאימון בשוטטות
יובל אידו טל
כפי שמעיד שמה של הרשימה הזאת, מדובר בהמלצה; אני ממליץ לכל מי שקורא את המילים האלה לשוטט. לקום מהכורסה, מהספה, מהכיסא, מהמיטה ולשוטט. לצאת מהמשרד, מחדרים סגורים, מחללים ממוזגים, מרכבים עם בקרת אקלים ולשוטט. לסגור את הספרים, את העיתון הזה, המאמר הזה, או האתר הזה, לפתוח את הדלת ולצאת אל הרחוב, בלי שום סיבה טובה נראית לעין. לשוטט. לצאת ולשוטט כך שאם מישהו ישאל "לאן זה?" התשובה תוכל להיות רק משהו כמו "אין לי שמץ של מושג", או "מה זה משנה?" לצאת ולשוטט. ואני מקווה שבעזרת הרשימה הזאת אוכל, קצת, להסביר מדוע בעיניי נראה שזה מומלץ כל כך לצאת ולשוטט.
דברים חומקים ממני. ישנם דברים רבים שאליהם אני אפילו לא שם לב. לא זו בלבד שאני לא מבחין בכל מיני רמות מעודנות של דקויות בקיומם של כל מיני דברים – דברים שלמים נעלמים ממני. כמו עיוור. לעיתים קרובות מאוד אני רואה רק מנהרה צרה ביני לבין המטרה הארעית שמסומנת כמשאת לבי, ולכל השאר, כל מה שמסביב, אני פשוט עיוור. כמו סוס שסך-עיניים לראשו. ואם לנהוג כנות ולדבר ביושר, אז יש לומר שאני לא חושב שרק מדי פעם אני כושל ושבדרך כלל אני רואה בהיר, רחב ומעמיק. לא. זהו כשל לא נדיר בכלל. אפילו די שכיח. לא בטוח שאגזים אם אעריך שעל פי רוב אני עסוק בעיסוקים מעיסוקים שונים, שתוך כדי העיסוק בהם אני יכול די בקלות ללקות בעיוורון לכל דבר אחר – לכל דבר שלא נמצא ממש באמצע שדה הראייה שלי; או שאני כותב, או מלמד, או בפגישה אישית עם מישהו, או בישיבה מקצועית כלשהי. אם לא העיסוקים שעליהם אפשר לשים תווית של עבודה, אז יש את מה שבטעות נקרא "תרבות הפנאי". אני קורא ומצייר, כותב שירים, שומע מוסיקה, מבשל, אוכל, שותה, שר ומנגן. אני לא עונה לדמות המיתית של המכור לעבודה, שכל יומו מוקדש רק לעוד כסף, עוד יוקרה, עוד הישגים של חומר או של רוח, ובכל זאת, בן אדם עסוק. ואם לא עסוק עסוק, אז לעיתים קרובות אני בדרך ממקום אחד שבו אני עסוק אל המקום הבא שבו אהיה עסוק. אה. אוי. סליחה. זה גם עסוק. ורק כדי שיהיה ברור – אני אוהב את כל העיסוקים האלה שמניתי. כלומר, כשאני אומר עסוק, זה ה"עסוק" שבן אדם אומר למישהו בטלפון כשהחברה שלו עושה לו נעים בראש או ברגליים. לא עסוק שמתלונן על עיסוקו. עסוק, בחסד, בדברים שנעימים לי ושמיטיבים – נדמה לי – לא רק עם עצמי אלא עם אחרים שנמצאים בסביבתי גם כן. ובכל זאת, אין לחמוק מכך שכשאני עסוק, לעיתים קרובות עינִי לוקה בכשל של צרות הראייה.
כשרגליי אינן נושאות אותי אל העיסוק הבא, אם כבר נולד לו אי של שקט בהמיית היום, אזי בדרך כלל השקט לא שוכן באי הזה; מחשבות מעשיות טורדות אותי – מה אעשה עכשיו, מה יהיה אתי, מוחק ומסמן את יעדי היום והמחר והחיים, שופט את עולמי על כך שלא סיפק את רצוני, מחמיא לי כשבא רצון שלי לכדי מימוש, שופט אותי לשווא על עניינים מעִניינים שונים, טורח וטורד עצמי למצוא דרכים כדי להתקדם, להשתפר, לשפץ את חיי ולעצב אותם מחדש טובים יותר, גדולים יותר, מהוקצעים יותר. ובל נשכח, כל זה נולד כשנולד לו אי של שקט בהמיית היום. אולי לכן קוראים את שמו 'אי-שקט'.
