תיקון עולם: סיפורו של הרב שהתגייס למאבק לשוויון גזעי בארה"ב
אמריקה בוערת ומבולבלת. בוערת כתוצאה מרצח מתועב, שהוביל למהומות דמים ששחררו החוצה קיטור שנאה בן מאות שנים של אפליית שחורים. ומבולבלת כי רק לפני שלוש שנים וחצי סיים גבר שחור כהונה בת שמונה שנים כאחד הנשיאים הפופולריים בארה"ב, ורק לפני חודש היא סיימה לצפות בסדרה על ילד שחור שהפך לשחקן כדורסל אגדי, אייקון אמריקאי גלובלי, ודמות נערצת על לבנים ושחורים כאחד.
ובתוך הקלחת הכאוטית והמבעבעת הזאת, ההבטחה של האבות המייסדים כי "כל בני האדם זכאים לחיים, חירות ושאיפה לאושר" נאלמת בינות לצווחות האנשים שיורקים רעל אחד על רעהו, בעודם חובשים מסכות הגנה על פניהם. לא מחמת הגז המדמיע שמפזרים השוטרים, אלא עקב מגפה קטלנית שמאיימת על כל בני האדם, ללא קשר לרמת צפיפות הפיגמנטים שחנן אותם הטבע.
מה עושים? חוזרים לימים בהם המציאות האמריקאית הייתה ברורה. השחור היה שחור, הלבן היה לבן, והגזענות הייתה גזענות: ממוסדת, ממושטרת ומושרשת עמוק בתוך החלום האמריקאי, שעבור מיליונים מהם היה סיוט מתמשך של דיכוי ואפליה. אבל היו כמה צדיקים בסדום. אחד מהם הוא גיבור סיפורנו – הרב אליהו אלן לוין.
הרב אליהו אלן לוין בתמונה ממעצר בהפגנה נגד הפרדה גזעית, מיסיסיפי 1961 (צילום: הארכיון ההיסטורי של מיסיסיפי MDAH)
הרב לוין נולד בשנת 1932 במונטריאול שבקנדה. ב-1956 הוא ביקר בישראל, למד באולפן בירושלים, שם פגש את סוזן מארש, שעלתה לישראל ממרוקו. השניים התאהבו, נשבעו אמונים זה לזו והחליטו לקבוע את ביתם בארה"ב. לאחר שלמד רבנות במסגרת התנועה הרפורמית, הפך לוין לרבה של הקהילה היהודית הרפורמית ברוצ'סטר, ניו-יורק. יום אחד, כך סיפרה אשתו אחרי מותו, הדליק הרב לוין את הטלוויזיה. על המרקע שודרה כתבה שעסקה במיזם חברתי מעורר השראה, שארגנו אנשי התנועה לזכויות האזרח, כדי להילחם באפליה הגזעית נגד שחורים בדרום המדינה.
חמש שנים אחרי שרוזה פארקס סירבה לפנות את הכיסא שיועד ללבנים בקדמת אוטובוס מספר 2857 שנסע לאיטו בדאון טאון מונטגומרי, אלבמה, פסק בית המשפט האמריקאי כי הפרדה גזעית בנסיעות ציבוריות היא בלתי חוקית. השנה הייתה 1960 וחוקי ג'ים קרואו הידועים לשמצה ששלטו בדרום הלבן במשך כמעט מאה שנה, וחייבו הפרדה גזעית במרחב הציבורי – שימוש בברזיות נפרדות, שירותים על בסיס גזעי, וספסלי רחוב ללבנים בלבד – עמדו בפני סיומם הדרמטי. אבל הוואספי הדרומי המצוי לא התכוון להרים ידיים בכזו מהירות. החוק אמנם עבר, אבל בשטח המצב לא השתנה. ההפרדה הגזעית חיה ובעטה.
הכתבה שהרב לוין צפה בה עסקה במיזם "נסיעות החופש" במסגרתו פעילי זכויות אדם, שחורים ולבנים, עלו על אוטובוסים ציבוריים של קווים בין-מדינתיים למדינות בדרום ארה"ב, כדי להפגין מחאה שקטה ובלתי אלימה נגד הסגרגציה הגזענית, ולוודא כי החלטת בית המשפט מיושמת. בליבו של לוין גמלה ההחלטה להצטרף למיזם האצילי.
