מדוע סכסוכי ירושה באים לעולם וכיצד ניתן למונעם?
עו"ד אביחי אהרונוף*
השאלה מדוע סכסוכי ירושה באים לעולם? היא שאלה המסקרנת רבים במשך שנים רבות והיא נשוא מחקרים שונים ברחבי העולם. ההתדיינות בפני טריבונל שיפוטי טומנת בחובה הוצאת ממון רב, גיוסם של אנשי מקצוע שונים וההכרעה בה מגיעה לאחר זמן רב, ובמרבית המקרים במהלכו היורשים הפוטנציאליים "שיכללו" את הסכסוך ביניהם כך שהיחסים לא יוכלו לשוב לכשהיו טרם הקראת הצוואה. היטיב לתאר זאת ברוח תקופתו, הסופר צ'ארלס דיקנס בספרו "בית קדרות"[1] שעניינו היה מקרה דמיוני של סכסוך ירושה, שנדון בבית המשפט באנגליה, שעד למתן הכרעה בו עברו שנים רבות, הוצאו הוצאות רבות ולא נותרו עוד סכומים בעזבון לחלוקה. ניתן להניח, שאם היינו עורכים סקר בציבור הישראלי (ובכלל) התשובה שהייתה זוכה לדירוג הגבוה ביותר הינה שסכסוכי הירושה באים לעולם במקרים בהם הנפטרים, שירושתם היא נשוא המחלוקת בין היורשים, לא תכננו את עתידם ואולי לא טרחו לערוך צוואה או לערוך צוואה ברורה ומפורטת.
ואולם ניתוח מחקר אמפירי מקיף, שנערך לפני מספר שנים על ידי פרופ' דפנה הקר[2] העלה שמרבית סכסוכי הירושה מתקיימים במקרים בהם קיימת צוואה (מול מקרים בהם אין צוואה וההורשה היא על פי דין), היות שכאשר ההורשה הינה על פי דין יזכו ילדיו של נפטר לחלקים שווים בעזבונו. בהערת אגב, אציין, כי אני סבור שהטעם לכך הינו שהורשה על פי דין מובילה לחלוקה שוויונית בין קרובים מאותה קירבה ועל כן נמנע הסכסוך ביניהם וזאת לעומת מי שעורך צוואה שבמסגרתה מבקש לקבוע חלוקת עזבון באופן לא שיוויוני. נוסיף על כך, עוד נתון מעניין – סכסוכים בעניין ירושות של בעלי הון הינם בשיעורים גבוהים מאוד וזאת למרות שחזקה על מי שערכו את הצוואות עבור אותם ראשי משפחות עתירי הון שידעו לדקדק ולנסח את הדברים "ברחל בתך הקטנה" כך שלא יהיה מקום לספק מה הייתה כוונתו של מי שחתם על הצוואה. לפני מספר חודשים ביקרתי במשרדיהם של קולגות במשרדי עורכי דין מובילים במנהטן ואני למד שהתאור לעיל חל גם במקומותיהם וגם כאשר הצוואה נערכה בצורה ברורה ולאחר קיום תהליך מקיף לשם הבנת רצונותיו של המצווה. נחזור לשאלה המרכזית - מדוע סכסוכי ירושה באים לעולם? ונחדד - מדוע הם באים לעולם ביתר שאת במקרים בהם נערכו צוואות ברורות ומפורטות, במשפחות עתירות הון?
השתתפתי בכנס מרתק בנושא "העברה בינדורית בעסקים משפחתיים" שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב. בכנס התייחסו למקרים שכולנו מכירים מהעיתונות: סכסוך הירושה של יורשי שאול אייזנברג וכן סכסוך הירושה של משפחת עופר. במקרים אלו כמו במקרים דומים, נכתבו צוואות ברורות ולמרות זאת היורשים הסתכסכו וביקרו שנים ארוכות בבתי המשפט סביב מלחמות ירושה ופרנסו עורכי דין, פסיכולוגים, רופאים ומומחים רבים.
חוקרים, שניסו לחקור מהן הסיבות לכשלים בהעברות בינדוריות (במאתיים משפחות עתירות הון) גילו, כי הסיבה המרכזית לכך היא חוסר בתאום ציפיות בהעברה הבינדורית – כלומר היורשים הופתעו מהוראות הצוואה! ההפתעה היא אשר גורמת לרעה לבוא.
המורישים סבורים, שזכותם לקבוע את הוראות הצוואה עצמאית ועל כן בוחרים שלא לשתף בהוראותיה את היורשים העתידיים. במצב זה, היורשים נחשפים להוראות הצוואה רק לאחר מות המורישים ואז מופתעים ואין להם מי שיסביר את הסיבה לחלוקה הקבועה בצוואה וגם אם נכלול הסבר בצוואה עצמה לא יניח הדבר את דעתם. הילד שיורש חלק קטן/שונה מאחיו לא מאמין שהאב פגע בו כך, הוא מופתע! הוא פגוע! לעיתים, הערך הכספי של החלק בעזבון שנפל בחלקו של אותו ילד יורש עולה בערכו הכספי על החלק שירש אחיו ואולם, חוסר השיוויון הוא אשר גורם לילד לפנות לערכאות ולדרוש לבטל את הצוואה בטענות שונות והעיקר לבטל את המסקנה העולה מהצוואה, שאביו חשב שאותו ילד זכאי לחלק קטן/שונה משל אחיו ולא להוריש להם חלקים שווים בעזבון. יצוין, כי קיימות סיבות רבות ליצירתן של צוואות לא שוויוניות כגון: קיומו של בן ממשיך לקיום עסק משפחתי, נכסים שאינם ברי חלוקה כגון: נחלות; שיקולי מס שונים ועוד אבל כאמור אין בכל אלו כדי להניח את דעתו של הילד היורש הטוען לעוול שנעשה לו והטענה שלו היא פשוטה: אין אפשרות בעולם שאבא העריך או אהב אותי פחות מאחי ולו במעט ולכן לא יכול להיות שאבי התכוון להורשה, כפי שכתובה בצוואה – אבי לא היה עושה זאת והוא נקלע לכלל טעות או השפעה של מי שרצה שזאת תהיה התוצאה.
סיבה נוספת לכך שלא מדברים על הוראות הצוואה במשפחות היא, שאנשים סבורים, כי לא כדאי/ניתן לדבר על מה שיקרה לאחר המוות ועל כן נושאים אלו נדחקים ולא זוכים לדיון במשפחות ואולם אם היו מדברים על מה שהם מבקשים שיקרה ביום שלאחר מותם היו הילדים מתוודעים לרצונות אלו ולא היו מופתעים, מה שהיה מקטין את האפשרות לסכסוכים משפחתיים ולפניה לבתי משפט.
אז מה ניתן לעשות? ראשית, שיקולים לקביעת הורשה בשיעורים שונים או בחלוקה לנכסים שונים מקובלת ורצויה במקרים רבים כגון: עסק משפחתי, נכסים שאינם ברי חלוקה, שיקולי מס ובמקרים בהם העזבון עתיר נכסים. קיימים גם מקרים בהם מוריש אינו רוצה בשוויוניות בעזבונו מסיבות של העדפת יורש אחד על האחר ובמרקם היחסים הפנים משפחתיים לאורך השנים. הפתרון הקל, והלא מומלץ, הוא לכתוב את הדברים ולקוות לטוב ולסבור, שדי בכך שהמוריש לא יצטרך להתמודד עם הנושא. ואולם מניסיון רב ומהמקרים בהם טיפלתי לאורך השנים אני רואה בפתרון זה כפתרון, שעשוי לגרום לפירוקה של המשפחה לאחר הקראת הצוואה ואז מה הותרנו אחרינו? על פי רוב, ההמלצה שלי ללקוחותי היא לערוך את הצוואה לאחר חשיבה מעמיקה של המוריש עם עצמו, עם עורך דינו ולאחר מכן עם אנשי מקצוע נוספים, ככל שנדרשים. לאחר, חתימה על הצוואה לשתף את היורשים (והמודרים) בהוראות הצוואה ובסיבות לקביעתן, והכל בצורה חכמה ומושכלת, וכך בזמן אמת ניתן להתמודד עם התגובות שעולות ומתאפשר לשמור על הקשרים בין בני המשפחה היורשים גם לאחר פטירת המוריש. עוד יצוין, כי כדי להגיע לתוצאה אופטימלית במקרים המורכבים לא מומלץ להסתפק בצוואה בלבד אלא לעשות שימוש בכלים רבים נוספים העומדים לצורך תכנון הון משפחתי והעברה בינדורית.
* עו"ד אביחי אהרונוף מומחה בתחומי תכנון ההון המשפחתי למשפחות עתירות הון ומשפחות מן הישוב (הכולל: צוואות חכמות, ייפוי כח מתמשכים, נאמנויות, העברה בינדורית, נדל"ן ועוד) ובמשפט מסחרי (מקומי ובינלאומי) ומייצג חברות ציבוריות, פרטיות ויחידים.
**החיבור נכתב בלשון זכר ואולם מתייחס לשני המינים.
***המידע המופיע למעלה אינו בגדר ייעוץ משפטי למקרה ספציפי או המלצה וכל מקרה דורש היוועצות בעורך דין.
[1] צ'ארלס דיקנס, בית קדרות, (תורגם לעברית) תשע"ד-2013.
[2] דפנה הקר, "מאפייניהם של סכסוכי ירושות בישראל – ממצאי מחקר אמפירי", הון משפחתי א3, 79.
