לפני 500 שנה: הסגר היהודי הראשון בצפון איטליה 
על ידי אושי דרמן

 

 

 

 

 

 

 

מרץ 26, 2020

לא רק בימים המטורפים שעוברים עלינו, גם במאה ה-16 תקף את המרחב האיטלקי "נגיף קטלני". מלומדים קתולים הכירו היטב את הפולש. הם "למדו אותו" במשך 1,500 שנים, וידעו לזהות אותו גם ממרחק העולה בהרבה על שני מטר. במשך דורות על גבי דורות, מאב לבן ומאם לבת, הם שמעו את הסיפור המכונן: כיצד חיסל "הנגיף" הערמומי – העם היהודי – את אביהם משיח צדקם הקדמון והותיר אותו מדמם למוות על הצלב. הם אמנם לא הודו בכך, אבל בינם לבין עצמם, אנשי הדת הנוצרים ידעו שהם עצמם מוטציה של אותו "נגיף".

למעשה, יהודים התגוררו באיטליה עוד מימי האימפריה הרומית ובשלהי ימי הביניים, רבים מהם החלו לזרום לארץ המגף בעקבות גירוש יהודי צרפת, והרדיפות הבלתי פוסקות מהן סבלו בנסיכויות הגרמניות השונות. רובם המשיכו מזרחה, לפולין, שם החלה להתהוות ציוויליזציה יהודית אדירת ממדים. אולם חלקם, כאמור, השתקע בארץ המגף. בראשית המאה ה-16 גדל מספר היהודים באיטליה באופן משמעותי, זאת בעקבות גירוש ספרד ב-1492 ורבבות הנמלטים שהשתקעו באיטליה, כמו גם בארצות נוספות באגן הים התיכון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בית הכנסת האשכנזי הגדול (סקואולה גראנד טדסקה), בוונציה, נבנה בשנים 1528-1529. זהו אחד מששת בתי הכנסת שנבנו במאה ה-16, ועדיין פועלים בגטו (דגם, תצוגת הקבע הישנה של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות)

באותם ימים איטליה לא הייתה מדינה ריבונית לאומית כמו היום, אלא מרחב המחולק לערי-מדינה: פירנצה, פיזה, גנואה וכן גיבורת סיפורנו השוכנת לחופי הים האדריאטי, הלא היא ונציה.

היה זה ב-29 במרץ 1516, השבוע לפני 504 שנה כשהדוג'ה (הדוכס) של ונציה פרסם את הצו שיצר את הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה. לפני כן יהודים נכנסו בשערי העיר לרגל עסקיהם במשך היום, אך היה עליהם לעזוב אותה מיד עם השקיעה. על מנת שיוכלו לפקח על "הנגיף", השלטונות אפשרו ליהודים להתגורר בעיר בתנאי שזה יקרה מחוץ לה, באי נידח ומרוחק ממרכז העיר, ששימש עד אז אכסניה לתעשיית בתי יציקה, שנקראה באיטלקית "Ghetto". מאז הפך המושג לתיאור גנרי של שכונה המופרדת משאר חלקי העיר, סגורה על ידי חומה, ומיוחדת לאוכלוסייה ספציפית.

 

 

 

 

 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

תכנית הגטו של ונציה בשנים 1797-1516 מאת אדריכל סולם, 1930 (מתערוכת "גטאות באיטליה: ונציה-רומא", 1979, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות)

​

אין לנו מושג מי היה משה בר סימן טוב האיטלקי של הימים ההם, אבל כן נותרו בידינו ההנחיות של קברניטי "משרד הבריאות הקתולי" למניעת התפשטות "הנגיף":

​

היציאה מהגטו מותרת ליהודים רק משעת צלצול הפעמונים בבוקר בבזיליקת סאן מרקו ועד חצות הליל.
היציאה והכניסה לגטו מותרת רק משני שערים וזאת תחת פיקוחם של ארבעה שומרים נוצרים, שמשכורתם תשולם מקופת הקהילה היהודית.

יהודים אשר משלח ידם הוא הלוואה בריבית מורשים לצאת העירה רק לשעות אחדות ובתנאי שיישאו טלאי צהוב על גלימותיהם. בהמשך הומר הטלאי הצהוב בכובע צהוב, ולאחר מכן בכובע אדום.
להלן משלחי היד המותרים ליהודים: רופאים, מלווים בריבית, סוחרים ומוכרי בגדים משומשים, ובעגה המקומית "strazzarioli".

 היסטוריונים רבים חלוקים בשאלה האם סגירת הגטו הובילה לניתוק היחסים התרבותיים בין יהודים לשאר האוכלוסייה, או שמא היה זה דווקא שלב בתהליך התקבלותם לתוך מרקם התרבות האירופית. כך או אחרת, יהודי הגטו הראשון בהיסטוריה נותרו נאמנים לעקרון המקראי של "עם לבדד ידון ובגויים לא יתחשב" ולא התרגשו מהמגבלות שהושתו עליהם. עד מהרה הם החלו לפתח תרבות ייחודית עצמאית ומקורית שהגיע לשיאים מרשימים ביותר, הן בתחום הרבניוהן בתחום הספרותי וההגותי. עם התכנסות היהודים בגטו הם הקימו בתי כנסת, המוכרים כ־ Scole, כאשר כל עדה הקימה את המוסד שלה.

​

​

להמשך הכתבה

​

​

​

​