תגלית תרבותית 
 
עם עינת וייצמן על ההצגה - “על הבגידה”.

מאת: גלית דימנשטיין

 

​

​

 

 

 

 

​

 

 

עינת שואלת אותי אם אפשר לקבוע את הראיון ב”קפה שלה”, ה”קפה שלה” מתברר לי כ”קפה תמר “המיתולוגי והנוסטלגי של שרה שטרן.
אותו קפה מהרחוב (שינקין) שהיה פעם המרכז התל אביבי הנחשק והנחשב וחווה עדנה מחודשת אחרי שנות השמונים והקדים את זמנם של ההיפסטרים עוד לפני שידעו כלל מה משמעות ההמושג.
אותו בית הקפה שמאות אמנים, סופרים, שחקנים ואנשי רוח גדשו אותו מידי יום ויום, החליפו דעות, הגיגים ובעיקר עשו בו שמח.
עליו גם חיבר יאיר לפיד את “גרה בשינקין” המפורסם ובנות מנגו החינניות הצטרפו לשירה קיצבית וקליטה.
אבל זה היה פעם מזמן לפני עידן חישובי התקציבים בממשלה ולפני וגם אחרי הזקן.
שרה שטרן עדיין יושבת בכניסה לבית הקפה בחיוך רחב מביטה בבאי המקום בעיניים שראו כבר כמעט הכל.
בית הקפה פשוט ולא מתיימר או מבקש ליישר קו עם בתי הקפה בתל אביב שצצים להם ברב פאר והדר, מרגשים אותנו לחורף אחד או שניים ונסגרים להם בקול דממה דקה.
כבר בכניסה הבנתי מדוע הפכה אותו עינת ל”קפה שלה”, שכן קפה תמר כמעט כמו עינת צנוע ומעט נחבא אל הכילים (הפשוטים והנוחים) אך בעל אושר תרבותי רב וכבוד כלפי הדור הבוגר שעשה כבר דבר או שניים בתרבות הישראלית ולא נס ליחו.
ובכלל יש את התחושה הזו שקפה תמר משמש כמשרד לכל דבר ועניין עבור רבים מיושביו הקבועים, עד כדי מקומות שמורים - ממש כך ללקוחותיו המצטיינים.

אנחנו מזמינות קפה (מעולה ועשוי ביד מיומנת של בריסטה נעימה ומצויינת), או אז גם נזכרות שהגענו לערוך ראיון תרבותי על ההצגה החדשה של עינת : “על הבגידה”

 

 

 

 

 

 

 

 

​
 

 

שאלה:  התאטרון מלא בסיפורי בגידה משחר ימיו, מה בכל זאת מייחד את סיפור הבגידה בהצגה?
עינת: “הסיפור פה לוקח את הקונספט של הבגידה והופך בו ומנסה לבחון אותו ולדוש בו.
למעשה מדובר בכמה בגידות מורכבות וסבוכות זב”ז והמחזאית (אלמה וייך ג”ד) מנסה “לפצח” את קוד הבגידה.
במהלך ההצגה הקהל מבולבל ותוהה לגבי האמת, ממש כמו הבעל הנבגד בהצגה.
האם אשתו אכן מספרת לו את האמת כולה? חצאי אמיתות? שקר?
וכשקהל יוצא מבולבל מהצגה זה הסימן שהשגנו את המטרה בהצגה”.
 
שאלה: מדוע בעצם מוגדר המחזה כאבסורדי? הרי לכאורה הסיפור יכול היה להתקיים בתקופות שונות ולהחשב כמחזה ריאליסטי לכל עניין ודבר?
עינת:” לדעתי יש כאן סוג של אלמנט מעגלי ובאשר להגדרה זה נתון לוויכוח (כאן אנחנו גם מתקשרות למחזאית אלמה וייך ומקבלות הסבר נוסף).
אלמה:” יש בהצגה נתונים שאינם חד משמעיים כמו שציינה עינת, שלוקחים אותנו לכיוון האבסורד והקהל חווה חוויה שהיא מאד עוצמתית שבסיומה של ההצגה “שולחת” אותו לבדוק את עצמו ואת הגבולות שלו מאחר ואין פה חד משמעות”.
 
שאלה: סוג ההצגה מכונה גם פרינג’ , ספרי לי קצת על תיאטרון הפרינג’ וייחודו אל מול הבימות בתיאטראות הקונבנציונליים המוכרים?
עינת: “תיאטרון הפרינג’ להבדיל מהתיאטרון הרפרטוארי (כדוגמת הבימה,הקאמרי,בית לסין,גשר ועוד) הוא תיאטרון שוליים שלא מחוייב לקלאסיקות ובידור.
בפרינג’ הדגש הוא על אמנות ולא מסחריות.
לוקחים חומרים מקוריים ובודקים את הגבולות של השפה, היצירה, המשחק.
הפרינג’ נותן חוויה שונה, הוא תיאטרון דל תקציב, מספר השחקנים מצומצם והבימות קטנות יותר, אבל יחד עם זאת הוא אינו מחוייב לנורמות ולטעמו של הקהל ולכן מפתיע מאד ושובר מוסכמות ומרתק”.
 
שאלה: בתיאטראות אינטימיים (כדוגמת תיאטרון תמונע בה ההצגה מתקיימת ג”ד), יש אינטרקציה שונה בין הקהל לשחקן כתוצאה מהקירבה תרתי משמע. האם גם את חשה בזה?
עינת: “יצא לי לשחק בתיאטראות גדולים כדוגמת הקאמרי. אני זוכרת הצגה מסוימת שעוד הייתי אז רווקה, היינו חבורה של נשים שסימנה לעצמה חתיכים באולם לפי מקום מושבם והשתעשענו לפני תחילת ההצגה אבל בשעה שהמסך עולה הקהל נראה לשחקן כמו גוש שחור.
בהחלט יש אינטראקציה עם קהל, גם אם לא רואים אותו בבירור בגלל החושך והתאורה החזקה על הבמה.
ואולי אפשר לנפץ את המיתוס הזה שלא מרגישים את הקהל, כי קהל מרגישים בהחלט! מרגישים אותו שמח, מריע, מביע, והשחקן ממש מגיב לזה.
קהל מבאס, זה קהל שיושב ומסמס במהלך ההצגה ואם הזכרתי קודם את החושך אז רצוי להסביר שכשיש חושך אורות הפלאפונים מורגשים אף יותר (מחייכת).
כשיש “קהל אנטי” אז אני מופיעה על “טייס אוטומטי” כמעט מכני”.
וכאן עינת עוצרת שניה וחושבת ומיד מוסיפה, :” בעצם גלית, את יודעת, אין הבדל בגודל האולם בשבילי, אבל יש הבדל ענק בין אולם חצי ריק לאולם מלא”.
 
שאלה: בהצגה זוגית, חייבת להיות הכרות ואינטראקציה מצוינת בין השחקנים ואצלכם הדבר בולט במיוחד.
האם את ורונן (רונן יפרח הנהדר המופיע לצידה של עינת ג”ד) הכרתם קודם ההצגה?
עינת: “ הייתה הכרות נוספת שקדמה להצגה זו בהפקה אחרת שעשינו. היה נהדר לעבוד אתו.
הוא אדם מקסים שהצחיק אותי מאד והחיבור והקליק בינינו עושה טוב בעבודה המשותפת ועל הבמה.
לא פשוט לנהל אינטימיות מול צופים עם שחקן זר אבל עם רונן דיברנו מראש על הכל בהומור וצחוק וכשדברים מדוברים הכל הופך לקל ופשוט”.
 
שאלה: שיחקת בלא מעט סדרות טלוויזיוניות (הפוך, מתי נתנשק, אפידורל), מהי ההעדפה האישית שלך? ולא! אל תגידי שזה כמו שני ילדים שאוהבים אותם אבל בצורה שונה.
עינת: “חושבת שזה עניין של תקופות בחיים, מרבית חיי העדפתי לשחק מול מצלמה. יש שם משהו מאד אינטימי ואין לחץ של קהל ואולי אהבתי את זה מתוך חולשה.
תביני, לא למדתי בבית ספר למשחק את המסלול המסודר הזה ולא חשבתי שיש לי בכלל מיומנויות משחק ופחדתי מתיאטרון, אבל במהלך השנים ניסיתי ונדלקתי גם על תיאטרון.
 
ולי אישית, כבר בכניסה לתיאטרון “תמונע” שם מתקיימת ההצגה, קיפצה לי לתודעה האירוניה (או האבסורד אם תרצו) שבשם ההצגה והאם זו מקריות ששמה “על הבגידה” מתחבר לי באופן אינטואיטיבי עם הרומן :”על העיוורון” של ז’וז’ה סאראמאגו הנהדר
ועל כאוס של קבוצה שמתפשט כאש בשדה קוצים ממש כמו הבגידה בעולמינו המודרני, שמרחיבה את קשת הסיטואציות שיכולות להיחשב לבגידה.
וכשיצאתי מן ההצגה הבנתי שכמו בחיים, גם בהצגה לא אקבל תשובה חד משמעית אבל המון נקודות למחשבה להעביר איתן את החורף.
בית הקפה כבר התמלא באנשיו הקבועים וגם באלו המזדמנים, השמש חדרה מהחלון שעינת פתחה ממקומה הקבוע והשקיף לרחוב היפה, המשכנו לפטפט ולהצטלם בשבילכם כמובן.

 

 

 

 

 

 
“על הבגידה”- תיאטרון תמונע תל אביב, שונצינו 8 תל-אביב, 03-5611211
תאריכים: 1/2/2015 - 19:00, 21:00  |  26.2.2015 - 20:00