מעלה בטוב
היה לי הכל. כלומר, לכאורה.
קריירה מצליחה כאשת עסקים. משרד מעוצב עם נוף לסקיי ליין של תל אביב ולפיסת ים כחולה. בית עם מדרגות אדומות. נכסי נדל"ן. נסיעות לחו"ל. חברים וחברות. בן זוג ושני בנים מתוקים.
כל מה שהבטיחו לי – אכן מומש. תלמדי טוב, תעבדי, תתקדמי, תתעמלי, תגדילי מעגל חברים, תהני מהחיים הטובים. ויאים בצ'ק ליסט.
רק שמחה לא הייתי. מה לא בסדר בי?
הרגשתי מחופשת. לבורגנית. משועממת. מיום אחד שדומה ליום שקדם לו ולזה שיגיע. הרגשתי שאני על highway לעבר יעד ברור – מרירות.
זה כמובן תיאור פיוטי ומקוצר לאמת מציאותית עשירה יותר ומתסכלת הרבה יתר – זוגיות מנוכרת, שחיקה בעבודה, התמכרות לקפאין מעורר (שיחזיק אותי ערה רוב שעות היממה).
אין רגע לנשום. חייבת להספיק. ולרוץ ולרוץ (ספוילר: לשומקום).
ואז התחלתי לנשום (ליטרלי). נשימות מעגליות (ריברסיג). זה היה הגונג שהחל מסע מסוג אחר.
מכרתי את החברה בבעלותנו (צעד לא טריוויאלי ויש שיאמרו לא רציונאלי, לפחות לא כלכלית) לקחתי פסק זמן, התחלתי ללמוד – אימון וגם נשימות. שכל וגוף.
למדתי (ועודני) על המכניזם האנושי, על הדרך אל היעד הנכסף והחמקמק – אושר, ובעיקר – למדתי אותי. שתי וערב. הקשבתי למה שמטעין אותי ומה שמרוקן.
מתי אני יצירתית ומתי אני השרדותית.
נפרדתי מפרדיגמות פרפקציוניסטיות, תחרותיות, נפרדתי מהמחשבה שהמנוע להתפתחות הוא בהתמקדות באין ובהעדר.
למדתי להרגע. לנשום. לשקוט. למדתי לא לסמוך על קשקושי האונה השמאלית, ולרתום אותה לחזון ולדימיון של האונה הימנית.
הזוגיות שלי נבנתה מחדש ואחרת והפכה חברית, מקבלת ואוהבת.
לא הפכתי בודהה. נותרתי אנושית. ובכל זאת שמחה הרבה יותר, לחוצה הרבה פחות.
ו.. נושמת.
***
