המאהבת, הקומיסר והכימאי: שלושה יהודים מהצד הלא נכון של ההיסטוריה
מרגריטה צרפתי – המאהבת של מוסוליני
"יש שתי נשים שאוהבות אותי בטירוף, ואני איני אוהב אותן. לאחת חזות פשוטה, אך יש לה נשמה אצילית ונדיבה. השנייה יפה, אבל היא קמצנית ובעלת טבע חמדני ונכלולי. כמובן שהיא גם יהודייה" – בניטו מוסוליני
מרגריטה צרפתי (1880-1961) הייתה מבקרת אמנות ואינטלקטואלית יהודייה בולטת. היא לא הייתה רק המאהבת של בניטו מוסוליני, אלא גם אחת ממשתפי הפעולה הקרובים ביותר שלו, ותפקידה בגיבוש האידיאולוגיה הפשיסטית של הדיקטטור האיטלקי, כמו גם בעלייתו לשלטון, היה מכריע. היא לא יכלה לדעת, שאותו שלטון שסייעה בהקמתו ושגשוגו, ישלח בסופו של דבר את אחותה לאושוויץ, וגם יראה בה עצמה, כיהודייה, גורם בלתי רצוי.
צרפתי נולדה בוונציה למשפחה דתית עשירה, משפחת גראסיני (Grassini) לאמדאו גראסיני ואמה לוי. מרד הנעורים של בת העשירים המיוחסת פרץ כשהתוודעה לראשונה לחומרים של קרל מרקס והוגים סוציאליסטים אחרים והיא נערה צעירה. הדבר גרם לקרע בינה לבין משפחתה, שהעמיק עוד יותר לאחר שברחה מבית הוריה ונישאה, לתדהמתם, לגבר מבוגר ממנה בהרבה – צ'זארה צרפתי, עורך דין סוציאליסט מוכר. מרגריטה הפכה עם השנים לעיתונאית ומבקרת אמנות בעיתונים הסוציאליסטיים "אוונטי!" (Avanti!) ו"איל טמפו" (Il Tempo ) במילנו.
מרגריטה צרפתי 1923
לראשונה פגשה צרפתי את מוסוליני בסוף 1912, כשעבד כמנהל של ה"אוונטי!". כמו מוסוליני, גם צרפתי סולקה מהמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית בגלל תמיכתה בהצטרפותה של איטליה למלחמת העולם הראשונה. כמה שנים לאחר מכן ספגה אבדן אישי כבד: בנה הבכור נהרג בקרב על מונטה בלדו בצפון איטליה.
צרפתי התגייסה לעזור למוסוליני להתכונן למצעד ההסתערות של הפאשיסטים על רומא, והפכה למנהלת העיתון של מוסוליני, Gerarchia ("היררכיה"). הביוגרפיה באנגלית שפרסמה עליו, שנקראה "המנהיג", תורגמה ל 17 שפות וחיזקה מאד את התדמית הציבורית החדשה של מוסוליני והתורה הפשיסטית שלו.
כיהודייה, צרפתי לא הייתה יוצאת דופן באהדתה לפשיזם: כ-350 יהודים השתתפו במצעד על רומא, ו-746 יהודים השתייכו ל"פאשיו די קומבטימנו" (Fasci Italiani di Combattimento), איחוד הארגונים שהנהיג מוסוליני לאחר שפרשו מהתנועה הסוציאליסטית והתמזגו במפלגה הפאשיסטית האיטלקית. בין 1928 ל-1933, כ-5,000 יהודים, כמעט עשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית באיטליה, התפקדו למפלגה הפשיסטית הלאומית, ורבים החזיקו בתפקידים שונים במוסדותיה. מוסוליני הצהיר בתחילה כי לאנטישמיות אין מקום בתרבות האיטלקית והיא לא תשחק שום תפקיד בפוליטיקה שלו.
יחד עם זאת, עם התהדקות הקשרים בין איטליה לבין הרייך השלישי בגרמניה, שינתה בהתאם איטליה באופן דרמטי את גישתה המתונה יחסית. כשנחקקו באיטליה חוקי הגזע ב 1938, מרגריטה ומוסוליני נפרדו והיא הודחה מכל תפקידיה. הברית של מוסוליני עם גרמניה הנאצית גרמה לצרפתי לחוש לא בטוחה והיא נמלטה לדרום אמריקה, שם הצטרף אליה בנה. צרפתי עברה בהמשך לארצות הברית, והביאה עמה אלף מכתבים מהאיש שאהבה ושאת דמותו הציבורית סייעה לעצב. ב-1947 חזרה צרפתי לאיטליה, הפכה שוב למשפיעה בתחום האמנות ואף ביקרה מספר פעמים בישראל.
גנריך יגודה – מפקד המשטרה החשאית הסובייטית
גנריך גריגורייביץ' יגודה (1891-1938) היה פקיד סובייטי בכיר ורב עוצמה, איש מפתח בטיהורים של סטלין בשנות ה-1930, וככזה – אחד מרוצחי ההמונים הנוראיים בהיסטוריה המודרנית. בתוך שנים ספורות היה אחראי למותם של מיליוני בני אדם.
יגודה נולד בעיירה קטנה ליד ניז'ני נובגורוד, ברוסיה למשפחה יהודית ברוכת ילדים מהמעמד הבינוני. כנער הצטרף לבולשביקים, וב-1912 נעצר על "הפרת חוק תחום המושב" ונגזרו עליו שנתיים הגלייה בסימבירסק, 900 ק"מ מזרחית למוסקבה. לאחר שחרורו, התנצר למראית עין רק כדי לקבל אישור להתגורר בסנט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית דאז. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ואחרי שנפצע בקרב, שוחרר ב-1916 וזמן קצר אחר כך התגייס ל"צ'קה", הגלגול הראשון של המשטרה החשאית הסובייטית וטיפס במהירות בסולם הדרגות. במקביל הלך והתקרב מאד לסטלין עצמו, שב-1934 מינה אותו לעמוד בראש ה"נ.ק.וו.ד" (NKVD), קומיסריון הפנים החדש של ברית המועצות, תפקיד שכלל גם פיקוד על המשטרה החשאית.
גנריך יגודה 1930
בעמדה זו היה ליגודה תפקיד מכריע ביצירת מערכת הגולאגים – מחנות מרוחקים של עבודת כפייה, הקים מעבדה במפקדת ה"נ.ק.וו.ד" לצורך פיתוח רעלים ששימשו אותו ואת אנשיו בעיקר במהלך הטיהורים הגדולים. הוא היה מעורב עד צוואר בטיהור הגדול של סטלין, כולל משפטי הראווה הידועים לשמצה. בנוסף לגירושים, להחרמות, להוצאות להורג ולמעצרים ההמוניים, יגודה היה קשור באופן אישי גם ל"הולודומור" (באוקראינית: "הרעבה עד מוות") שהביא למותם של מיליוני אוקראינים. בסך הכל, ההערכה היא שיגודה היה מעורב או אחראי מרכזי ברציחתם של כעשרה מיליון בני אדם.
בקריצת גורל אירונית (אך לא בלתי צפויה), ב-1937 סר חינו של יגודה עצמו בעיני סטלין והוא נעצר ונשפט על בגידה וקשירת קשר נגד ברית המועצות, במסגרת משפט ה-21. היה זה האחרון מבין שלושת משפטי הראווה הידועים לשמצה של סטלין. האישומים נגד הנאשמים הלכו ותפחו עד כדי אבסורד. יגודה הואשם שהוא סוכן גרמני, טרוצקיסט, מבריח יהלומים וצרכן חולני של פורנוגרפיה.
יגודה, אלא מה, נמצא אשם והוצא להורג. גם אשתו, אחותו וגיסו נדונו למוות. גארי יגודה, בנו של גנריך יגודה, גדל בבית יתומים. שם משפחתו הוחלף לאוורבך (שם משפחתו של אמו) כדי למחוק כל זכר לאביו. בשנות ה-90 עלה גארי אוורבך/יגודה עם משפחתו לישראל. ב-1988, ביום השנה החמישים למשפט ה-21, כל הנאשמים נוקו מכל אשמה ושמם טוהר. כולם פרט ליגודה.
