50 שנה לאפולו 12 – הנחיתה המאוישת השנייה על הירח, שהביאה נתונים מדעיים מרתקים וסללה את הדרך למשימות מורכבות עוד יותר
איתי נבו
"זו הייתה משימת חלל שגרתית לחלוטין, לפחות ב-36 השניות הראשונות שלה", סיכם מפקד אפולו 12 פיט קונרד (Conrad) בהומור האופייני לו את המשימה שהנחיתה בפעם השנייה בני אדם על הירח. ארבעה חודשים בלבד אחרי ההצלחה פורצת הדרך של אפולו 11, צנח העניין הציבורי בתכנית הירח האמריקאית, ונראה שאיש לא התעניין במה שנתפס כשחזור של אותה משימה מוצלחת. אלא שאפולו 12 לא הייתה שחזור של המשימה הראשונה - היא הייתה משימה מורכבת שנועדה לעמוד באתגרים מסובכים יותר. ובכל מקרה, בפעילות בחלל אין שום דבר שגרתי. כל מה שיכול להשתבש אכן משתבש.
משימה מורכבת שנועדה לעמוד באתגרים מסובכים. אפולו 12 על טיל השיגור בנובמבר 1969 | צילום: NASA
כסאות מוזיקליים
לפיט קונרד היה סיכוי מצוין להיות האדם הראשון על הירח. הוא שובץ לפקד על צוות הגיבוי של משימת אפולו 8, שהייתה אמורה לבחון את רכב הנחיתה על הירח בטיסת הבכורה שלו, בינתיים במסלול סביב כדור הארץ. על פי השיבוץ המקובל בנאס"א, צוות הגיבוי של אפולו 8 היה אמור להתמנות לצוות הראשי של אפולו 11, שתוכננה להיות הנחיתה המאוישת הראשונה. אבל בסוף 1968 ראו בנאס"א שחברת גרומן (Grumman) המפתחת ומייצרת את רכב הנחיתה, לא תעמוד בתאריך היעד להשלמתו, והחליטו לשנות את סדר המשימות.
הטיסה המאוישת הראשונה סביב הירח הוקדמה למשימת אפולו 8, והניסוי הראשון של רכב הנחיתה נדחה למשימת אפולו 9. עם החלפת המשימות התחלפו גם צוותי הגיבוי, וכך נדחו המשימות העתידיות שלהם. הצוות של קונרד היה לגיבוי של אפולו 9, ויועד כעת להיות הצוות הראשי של אפולו 12, ואילו הצוות של ניל ארמסטרונג, שהפך להיות הגיבוי של אפולו 8, תוכנן כעת להיות הצוות הראשי של משימת אפולו 11.
גם אחרי ההחלפה עדיין היה לקונרד סיכוי טוב להיות הראשון על הירח, אם משהו ישתבש באחת המשימות המוקדמות: אפולו 8, אפולו 9 או אפולו 10, שהייתה החזרה הגנרלית לקראת הנחיתה, או כמובן באפולו 11 עצמה. אבל כל המשימות הסתיימו בהצלחה, כולל הנחיתה של אפולו 11. ארמסטרונג הפך לאחד האסטרונאוטים המפורסמים בהיסטוריה, ושמו של פיט קונרד זכור רק לחובבי חלל או למומחי טריוויה.
החמיץ את ההזדמנות להיות האדם הראשון על הירח. קונרד מתקלח בתחנת החלל "סקיילאב" | צילום: NASA
הפתעה באריזת מתנה
צ'רלס (פיט) קונרד נולד ב-1930 למשפחה אמידה שאיבדה את רוב נכסיה בעקבות המשבר הכלכלי. הוא היה תלמיד גרוע בשל דיסלקציה, אבל בזכות עקשנותה של אמו ואמונתה ביכולותיו, מצא בסופו של דבר את הדרך להתמודד עם המגבלה, ואף על פי שנשאר כיתה, סיים תיכון בהצטיינות. למרות שהיה נמוך ורזה, הוא גם היה שחקן פוטבול מצטיין. מגיל צעיר התעניין קונרד בטיס, ועבד כנער בשדה תעופה מקומי בעבודות ניקיון ותחזוקה – ובהמשך גם מכונאות מטוסים – תמורת שיעורי טיסה. הוא קיבל רישיון טיס עוד לפני שסיים תיכון. בזכות הצטיינותו בלימודים התקבל לאוניברסיטת פרינסטון היוקרתית עם מלגה של הצי האמריקאי, ולאחר שסיים לימודי הנדסת אווירנואוטיקה, התגייס לקורס הטיס של הצי. הוא שירת כטייס קרב על נושאות מטוסים, ובהמשך כמדריך טיסה, כטייס ניסוי מצטיין וכמדריך בבית הספר של הצי לטייסי ניסוי.
ב-1959 הוזמן להיבחן לקבוצת האסטרונאוטים הראשונה שנאס"א גייסה, אך התעצבן מהבדיקות הרפואיות הפולשניות ומהמבחנים הפסיכולוגיים האינסופיים, פרש מהליך המיון ושב לשירות בצי. כדרכו, הוא עשה את זה בסטייל: את דגימת הצואה שהתבקש למסור הגיש לרופאים בקופסת מתנה קשורה בסרט אדום. אלן שפרד (Shepard), שהכיר את קונרד משירותם בצי והיה לאמריקאי הראשון בחלל, שכנע את קונרד לגשת שוב למיונים ב-1962. הפעם קונרד התייחס למיונים ברצינות והתקבל ב-1962 לקבוצת האסטרונאוטים השנייה.
קונרד טס לחלל ב-1965 במשימת ג'מיני 5, לצדו של המפקד גורדון קופר (Cooper). הם שהו במסלול סביב כדור הארץ שמונה ימים, ושברו את שיא השהייה בחלל. בשנה שלאחר מכן כבר פיקד על משימת ג'מיני 11, שבין השאר שברה את שיא המרחק מכדור הארץ (כמעט 1,400 ק"מ). הטייס שלצדו, ריצ'רד (דיק) גורדון (Gordon), היה גם הוא טייס ניסוי של הצי לפני שנבחר לקבוצת האסטרונאוטים השלישית, ואף היה חניך של קונרד בקורס טייסי הניסוי. השניים היו חברים טובים גם מחוץ לשעות העבודה.
כשמונה לפקד על צוות הגיבוי של אפולו 9, בחר קונרד בגורדון חברו לטייס תא הפיקוד. לתפקיד של טייס רכב הנחיתה הוא ביקש לשבץ חניך וחבר נוסף שלו מהשירות בצי, אלן בין (Bean). אלא שבין לא הסתדר עם ראשי לשכת האסטרונאוטים של נאס"א, והם שיבצו אותו בתכנית שכונתה "יישומי אפולו" שעסקה בתכנון משימות עתידיות, וסירבו לבקשת קונרד לצרפו לצוות. קונרד בחר חבר אחר מהצי, קליפטון ויליאמס (Williams). באוקטובר 1967 נהרג ויליאמס בהתרסקות מטוסו, כשטס מפלורידה לאלבמה לבקר את אביו הגוסס מסרטן. המטוס נכנס לסחרור מהיר בגלל תקלה ועד שוויליאמס הספיק לנטוש כבר היה מאוחר מדי. בעקבות מותו ביקש קונרד שוב לשבץ את בין לתפקיד, והפעם נענה בחיוב. השלושה השלימו בהצלחה את משימתם כצוות הגיבוי של אפולו 9, וכצפוי מונו לצוות הראשי שיטוס לחלל במשימת אפולו 12.
חברים טובים בעבודה, באימונים ובחיים הפרטיים. מימין: בין, גורדון וקונרד על מתקן אימונים של רכב הירח | צילום: NASA
ים של חברים
בניגוד בולט לצוות של אפולו 11, שחבריו כונו "זרים מיודדים" (amiable strangers) ולא היו ביניהם קשרים אישיים מעבר לעבודה המשותפת, קונרד, גורדון ובִּין היו חברים בלב ובנפש, שאהבו מאוד לבלות יחד. גם את העבודה הם הפכו פעמים רבות לבילוי עם שפע של מתיחות ובדיחות, בהובלת קונרד. במסגרת הסכם עם סוכנות רכב קיבלו שלושתם מכוניות ספורט חדישות, ופעמים רבות נסיעותיהם לעבודה או לבילוי משותף הפכו למרוץ ידידותי ומשעשע.
אף על פי כן, הם התייחסו למשימה ברצינות רבה. הם גם היו גאים מאוד בהיותם הצוות הראשון (והאחרון) של תכנית אפולו שהורכב משלושה טייסים של הצי. הם קראו לרכב הנחיתה על הירח Intrepid ולרכב הפיקוד Yankee Clipper, על שם ספינות מפורסמות. גם תג המשימה מראה ספינת מפרש גדולה מקיפה את הירח.
משימת אפולו 12 הייתה מסובכת ומורכבת יותר מהנחיתה הראשונה. רכב הנחיתה של אפולו 11 החמיץ את אתר הנחיתה המיועד בכחמישה קילומטרים, אך קונרד נדרש לבצע נחיתה מדויקת, משום שאחת המשימות של בִּין ושלו על פני הירח הייתה לאתר את החללית הלא מאוישת Surveyor 3, שנחתה שנתיים וחצי קודם לכן באזור המכונה "הים המוּכָּר" (Mare Cogitum), בלבו של אזור "אוקיינוס הסערות". רכב הנחיתה של אפולו 11 שהה על הירח כ-21 שעות, מתוכן ארמסטרונג ואלדרין בילו כשעתיים וחצי בפעילות קרקע. הפעם רכב הנחיתה תוכנן לשהות על הירח יותר מ-30 שעות, שבמהלכן ייצאו קונרד ובִּין פעמיים, כל פעם לארבע שעות כמעט.
ספינת מפרש סביב הירח. תג המשימה של אפולו 12, על רקע ציור של אלן בין | מקור: NASA, The Alan Bean Gallery
מכת חשמל
אפולו 12 שוגרה מקייפ קנדי שבפלורידה לפני הצהריים ב-14 בנובמבר 1969, שהיה יום סגרירי למדי. מרכז הבקרה החליט כי מזג האוויר מאפשר את השיגור של טיל הסטורן 5 הנושא את החללית, והכל אכן התנהל כשורה במשך 36 השניות הראשונות. אבל אז הופעלו בזו אחר זו אזעקות של מערכות רבות בתא הפיקוד, ומכשירי החללית שידרו נתונים לא הגיוניים. קונרד היה הראשון שהבין מה קרה: "אני חושב שנפגענו מברק", הוא דיווח. לכאורה ברקים אינם אמורים לסכן טיל במעופו, אבל במקרה זה, שובל הטיל שימש מעין חוט חשמל, ואיפשר לאנרגיה של הברק לעבור דרך הטיל, שכבר היה בגובה שני קילומטרים, אל הקרקע. 16 שניות לאחר מכן נפגעה החללית כנראה מברק נוסף.
הפגיעה במערכות החללית לא השפיעה כלל על מעופו של הטיל, וגם לא על מערכת הניווט שלו, והוא המשיך לשאת את החללית אל-על. האסטרונאוטים וצוות מרכז הבקרה היו משוכנעים שתקלת החשמל הביאה למעשה לסיום המשימה: ברגע שהחללית תיכנס למסלול סביב כדור הארץ, יתחילו בנאס"א לחפש דרך להנחיתה בשלום. מי שהציל את המצב היה אחד הטכנאים הזוטרים בחדר הבקרה, ג'ון ארון (Aaron), שזכר תקלה דומה באחת הסימולציות. הוא הציע לבקש מהאסטרונאוטים לעבור לסוללת עזר באמצעות מתג בשם SCE. איש במרכז הבקרה לא ידע על מה מדובר, ואפילו קונרד לא הכיר את המתג, אבל גיבור היום בחללית היה אלן בין, שטרח ללמוד בעל פה את כל מתגי תא הפיקוד: הוא מצא את המתג המתאים, ובלחיצת כפתור אחת נראה שהמצב חזר לקדמותו.
בדיעבד התברר כי הברק פגע בתאי הדלק הכימיים של החללית. הסוללות לא הצליחו לעמוד בהספק, ולכן הופעלו ההתרעות. כשהחללית נכנסה למסלול סביב כדור הארץ הופעלו שוב תאי הדלק, ולאחר שבדיקות של האסטרונאוטים ושל מרכז הבקרה העלו שהכל תקין, הצוות קיבל אישור לטוס לירח. למעשה, הבדיקות העלו שכמעט הכל תקין: איש לא ידע אם המערכת שאמורה להפעיל את המצנחים של תא הפיקוד לא ניזוקה, אבל לא הייתה דרך לבדוק זאת כעת, ובמרכז הבקרה החליטו לאשר את הטיסה לירח, בלי לשתף את האסטרונאוטים עצמם בחששות. אם המצנחים לא יפעלו והאסטרונאוטים ייהרגו כשינסו לנחות בכדור הארץ, לפחות זה יקרה לאחר שישלימו את המשימה על הירח.
אהבו גם להנות והשוויץ. מימין: בין, גורדון וקונרד עם מכוניות הקורבט על רקע דגם של רכב הנחיתה | צילום: חברת שברולט
