דתות בווייטנאם
כתב: גילי חסקין
ראו באתר זה: חיי התרבות בווייטנאם
ראו באתר כתבה : תדריך לטיול בויאטנם
כללי
הטיול לווייטנאם הוא קודם כל טיול של נופים ופולקלור. וייטנאם זרועה באין ספור מראות פוטוגניים המספקים למטייל פנטזיה של "המזרח הרחוק". הטיול לוייטנאם, דליל במפגשים דתיים, לעומת אלו של מינמאר (בורמה) או לאוס ובכול זאת, ההתחקות אחרי הדתות והאמונות מעשירה את הטיול בה.
בחיים הרוחניים של תושבי ווייטנאם ניתן למצוא את עקבותיהם של הפילוסופים הגדולים ברחבי אסיה: טאואיזם, קונפוציאניזם ובודהיזם. במשך שנים התמזגו אמונות אלו עם אמונות סיניות עממיות, עם אנימיזם עממי ועם דת האבות הווייטנאמית ויצרו, כבסין השכנה, תערובת - מבחינת יסודות האמונה והפולחן גם יחד - של טאואיזם, קונפוציאניזם ובודהיזם, המכונה כאן "הדת המשולשת" או Tam Giao.
Huxisanxiaotu הדת המשולשת
הקונפוציוניזם שהוא יותר שיטה מוסרית ושלטונית מאשר דת, קיבל במהלך השנים הרבה אספקטים דתיים.
ראו באתר זה: קונפוציוניזם.
הטאואיזם, שהחל כפילוסופיה אזוטרית עבור מלומדים, התמזג עם אלמנטים בודהיסטיים בקרב האיכרים, והרבה אלמנטים טאואיסטיים הפכו לחלק מהותי מהדת העממית.
ראו באתר זה: טאואיזם.
אם שואלים ווייטנאמי לדתו, התשובה המקובלת היא "בודהיזם", אך כשהדבר נוגע לחיי משפחה או חברה, הם מאמצים את הקונפוציוניזם, ובהבנת הקוסמוס הם יותר דאואיסטיים. ניתן לומר כי הווייטנאמי, כעמיתו הסיני, בהתייחסותו לחברה הוא קונפוציוניסט, בהתייחסותו לדת הוא בודהיסט, בהתייחסותו לטבע הוא דאואיסט ובהתייחס למוות הוא מאמין בדת האבות הקדומה.
בעקבות המפגש בין בליל הדתות המזרחיות והנצרות קמה בווייטנאם, בדור האחרון, דת סינקרטיסטית - 'קאו דאי' Cao Đài)), שבה מעורבים יסודות נוצריים, בודהיסטיים וקונפוציאניים על רקע האמונה ברוחות. כת זו, הטוענת ל- 1.5 מיליון חסידים, יצרה לעצמה מסגרת ארגונית חזקה, שלבשה אופי של מפלגה מדינית: היא אף נטלה חלק במאבק הפנימי המזוין בווייטנאם העצמאית. אופי של ארגון מדיני יש גם לכת 'הואה-האו' (Hòa Hảo) - מעין בודהיזם רפורמי, שאחריו נמשכים כמיליון מאמינים. הממשלה הדרומית הצליחה בקושי להתגבר על שתי הכיתות המפלגות הללו.
בצפון, השלטון הקומוניסטי השתדל לבער את הדתות כולן מן הארץ. לאחר הניצחון ב- 1975 פעלו הרשויות באופן נמרץ כדי להפחית את השפעת הדתות. בתי ספר, בתי חולים ומוסדות אחרים, שהופעלו על ידי ארגונים דתיים, עברו לידי המדינה. כמרים רבים נאסרו ו/ או נשלחו למחנות לשם חינוך מחדש. בסוף שנות ה- 80 ובתחילת שנות ה- 90 הורגש שינוי במדיניות הממשלה, לקראת הארגונים הדתיים. ב- 1993, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, דו מואוי Muoi Do)), ערך שני ביקורים רשמיים במנזר בודהיסטי ובכנסייה קתולית. אם כי ברור הוא שהמפלגה הקומוניסטית, עדיין חשדנית מאד כלפי כמרים, מודעת לתפקיד הבולט שהם מילאו במחלוקות הפוליטיות בדרום ווייטנאם, וממהרים לשבור כוחו של כל איש דת או ארגון דתי המתחיל להתערב בפוליטיקה. ברור הוא שיותר ויותר אנשים מבקרים במנזרים בודהיסטיים, כנסיות קתוליות, או מקדשי קאו דאי, אך לא ברור אם הדבר מלמד על איזו שהיא התעוררות דתית. Dang Nghiem Van, ראש המכון הדתי של האנוי, רואיין ב- 1996 והתייחס לעובדה זו ואמר, "הם לא דתיים, רק תימהוניים. זו איננה דת; זהו ניוון"...
בודהיזם
הבודהיזם התרוודי הובא לווייטנאם על ידי צליינים מהודו בסוף המאה ה- 2 לספירה. בו זמנית, נזירים סינים הציגו את הבודהיזם המהייני. הבודהיזם לא היה פופולרי בקרב ההמונים, אלא כמה מאות מאוחר יותר. הבודהיזם קיבל את הפטרונז' המלכותי במאות ה- 10-13. זה כלל הכרה בהיררכיה הבודהיסטית, מימון בנייתן של פגודות, תמיכה בנזירים, ושיתוף הכמורה בשלטון. במהלך המאה ה- 11, חלחל הבודהיזם אל הכפרים ובמאה ה- 12 הוכרז כדת הרשמית של הארץ. במהלך המאה ה-13 , החלו מלומדים קונפוציאניים להחליף בהדרגה את הנזירים הבודהיסטיים, בתור יועצים של שושלת הטראן. הקונפוציאניים האשימו את הבודהיסטים בהשתמטות מאחריות לגבי הארץ והמשפחה, בשל הדוקטרינה הבודהיסטית הגורסת פרישה מעסקי העולם. הפלישה הסינית ב- 1414 החדירה את הקונפוציוניזם ובאותו זמן גרמה להרס פגודות ולציורים קיר בודהיסטיים רבים. אצילי הנגויין (Nguyen) אשר שלטו בחלקה הדרומי של המדינה, בשנים 1558-1778 , הפכו את הנטייה הזאת. תחיית הבודהיזם הווייטנאמי ברחבי המדינה החלה רק בשנות ה- 20 של המאה. בשנות ה- 50 וה- 60 נעשה ניסיון לאחד את הזרמים השונים של הבודהיזם במדינה. בשנות ה- 60, נזירים בודהיסטים דרום ווייטנאמיים לקחו חלק חשוב בהתנגדות לשלטונו של נגו דין דיים. במשך מאות בשנים, האידיאלים והאמונות הבודהיסטיות, השפיעו באופן מאד שטחי על ההמונים הכפריים (המהווים % 90 מהאוכלוסייה), שמסורתם עברה בע"פ, והועמדה למבחן על ידי מראה עיניים. האנשים הפשוטים היו עסוקים בתקוות לממשלה טובה, ובפתרונות לבעיות עכשוויות. הבודהיזם המהייני התמזג באופן הדרגתי, עם מיסטיקה עממית, אנימיזם, פוליתאיזם, טאואיזם והינדואיזם טנטרי. הדת המשולשת פרחה למרות כמה ניסיונות קלריקאליים לשמר טהורה את חזות הדוקטרינה הבודהיסטית.
למרות שלמרבית המושבים יש רק מושג מטושטש על הדוקטרינה הבודהיסטית, הם מזמינים נזירים בודהיסטיים לקחת חלק בטקסי מעבר ובלוויות. בעיני ווייטנאמיים רבים, מהוות הפגודות הבודהיסטיות, מקלט פיזי ורוחני מפני העולם הלא-בטוח. לאחר 1975, נזירים רבים נעצרו ונשלחו למחנות לחינוך מחדש, כולל כאילו שהתנגדו לממשלת דרום ווייטנאם והתנגדו למלחמה באופן אקטיבי.
מקדשים.
נסגרו לאחר השתלטות המפלגה הקומוניסטית. וחינוך הנזירים נאסר, בעיקר הכשרת נזירים חדשים. בשנים האחרונות, רוב ההגבלות הללו הוקלו או בוטלו למעשה, והפולחן הדתי פורח מחדש.
כתות בודהיסטיות
הבודהיזם של המהיינה, המרכבה הגדולה", נקרא כאן 'Dai Thua' או 'Bac Tong' הווה אומר "מהצפון", כלומר מסין. זו הדת המרכזית ביותר בווייטנאם. הפלג החשוב ביותר הוא הזן (נקרא בווייטנאמית . Thien - הכת השנייה בגודלה היא ה, Dao Trang- או 'אסכולת האדמה הטהורה', וחסידיה בעיקר בדרום.
הבודהיזם של התרוודה, או "המרכבה הקטנה", נקרא כאן 'Tieu Thua' או ,'Nam' 'Tong', הווה אומר, 'מן הדרום'. הגיע לווייטנאם היישר מהודו ועובדים אותו בעיקר בדלתה של המקונג. העיקר בקרב צאצאים של ממלכת הקהמר. הכת הפופולרית ביותר בקרב מאמיני התרוודה בווייטנאם היא אסכולת .'Luat Tong'
ראו באתר זה: הבודהיזם הבודהיזם באסיה
פולחן האבות
פולחן האבות הווייטנאמי - To Tien - זה שם אחר לאותה אדיקות דתית שהיתה קיימת כאן הרבה לפני בוא הקונפוציוניזם, הבודהיזם וכיו"ב. כמה אנשים מתייחסים אליה כדת העומדת בפני עצמה. פולחן האב הקדום מתבסס על האמונה שהנשמה ממשיכה לחיות לאחר המוות, והופך לשומר על צאצאיו. מכיוון שהשפעתו של האב הקדמון פועלת על הצאצאים, אי כיבוד של זכרו יהיה מעשה מביש ואף מסוכן נשמה ללא צאצאים נידונה לנדודי עולם, משום שהיא לא תקבל מנחות. באופן מסורתי, הווייטנאמיים מתייחסים ומכבדי לנשמת האב הקדמון, לאורך כל השנה, ובמיוחד ביום השנה למותו. הם מקריבים קורבן ומעלים מנחה, הן לאל השומר על הבית והן לנשמתו של האב המייסד. כאשר הם מבקשים את התערבותו למען הצלחה בעסקים או לבריאותו של ילד חולה, הם מעלים מנחות לנשמתו. המייסדים מדווחים על אירועים בחיי המשפחה, כולל שמחות וצער, כמו חתונות, הצלחה בבחינות, או מוות. אלמנטים חשובים בפולחן האבות הם מזבח המשפחה, פיסת אדמה המוקדשת לכבודו, ומינוי של צאצא ישיר (גבר), לתפוס עמדה בפולחן ובקביעת האיסורים השונים. בהרבה פגודות נראות מצבות ועליהם מוצגות תמונות של המתים; ברובם אנשים צעירים. הרבה מבקרים מתפתים לחשוב שטרגדיות אלו הן תוצאה של המלחמות. המציאות פחות עגומה. כמה מהמתים הלכו לעולמם שנים לאחר שצולמו, אך הממשיכים העדיפו להנציח את זכרו בדמות אדם צעיר ולא כאדם זקן.
קאתוליות
הנצרות הקתולית הגיעה לווייטנאם במאה ה- 16, על ידי מיסיונרים מפורטוגל, ספרד וצרפת. הפעילים ביותר היו המיסיונרים הישועים והדומיניקניים, בעיקר במאות ה- 16 וה-17. האפיפיור אלכסנדר ה- 7 מינה בשנת 1659 את הבישוף הראשון בווייטנאם, והכמרים הווייטנאמיים הראשונים מונו תשע שנים מאוחר יותר. לפי כמה הערכות היו בווייטנאם 800,000 קתולים ב- 1685. במהלך שלש מאות השנים שבאו אחר כך, המדיניות הרבתה לרפות את ידי הקתוליות ובתקופות מסוימות אף נאסרה. ב- 1533 הוצא האדיקט (צוו מלכותי) הראשון שאסר את הקאתוליות. מיסיונרים מערביים וההולכים אחריהם נרדפו במאות ה- 17 וה- 18. במאה ה-19 , כאשר הצרפתים החלו במאמצים לספח את ווייטנאם לאימפריה שלהם, הרדיפות הדתיות והיחס לקתולים היה התירוץ העיקרי להתערבותם. בתקופת השלטון הצרפתי, קיבלה הקתוליות מעמד מועדף והיא פרחה. למרות שהיא אוגדת בתוכה כמה אספקטים של התרבות הווייטנאמית היא הצליחה להישאר טהורה מהשפעות של דתות אחרות. כיום % 10 מתושבי ווייטנאם הם קאתולים וזה האחוז הגבוה ביותר באסיה, למעט הפיליפינים (וכמו אינדונזיה). רבים מאד מתוך 900,000 הפליטים שזרמו לדרום ב- 1954 היו קאתולים, כמו הנשיא דיים עצמו. מאז 1954 בצפון ומאז 1975 בדרום, נתקלה הקתוליות באיסורים רבים בפעילותם הדתית, כולל הגבלות חמורות על הסמכת כמרים וחינוך דתי. כיום, מרבית הכנסיות בווייטנאם סגורות ורעועות, למרות שנעשים מאמצים לפתוח אותן מחדש. בעיה עיקרית היא מחסור בכספים, אך גם אי שיתוף הפעולה של פקידים ממשלתיים (רובם מן הצפון), הרואים את הקתוליות כזיהום תרבותי מערבי וכמכשיר לחתרנות אפשרית.
פרוטסטנטיות
הנצרות הפרוטסטנטיות הגיעה לווייטנאם לראשונה ב-1911. מרבית הנוצרים הווייטנאמיים, שמספרם כ- 200,000, הם מונטגנרדים (בני מיעוטים), החיים בגבעות שבמרכז המדינה. עד 1975 מרבית הפעילות הפרוטסטנטית בדרום ווייטנאם היתה של 'הברית הנוצרית והמיסיונרית'. לאחר האיחוד מחדש, הרבה כמרים, במיוחד אלו שהוכשרו על ידי מיסיונרים אמריקאים, נאסרו. הפעילות הדתית הפרוטסטנטית היתה אסורה עד לאחרונה.
אסלאם
מוסלמים - רובם קהמרים-אתניים וצ'אמים - מהווים 1/5 אחוז מאוכלוסיית ווייטנאם. כמו כן, עד 1975, היו קיימות בסייגון, קהילות קטנות של אינדונזים, מאלזים ודרום הודים. רובם עזבו. כיום חיים בסייגון כ-5000 מוסלמים, רובם ממוצא דרום הודי ולהם 12 מסגדים, כולל המסגד הגדול שבמרכז העיר. סוחרים ערביים הגיעו לסין כבר בראשית המאה ה- 8 וייתכן מאד שעצרו בווייטנאם בדרך. אך ההוכחה הראשונה לנוכחות מוסלמית בווייטנאם הינה כתובת ערבית על עמוד, סמוך לעיר החוף .Phan Rang. האסלאם נפוץ גם בקרב פליטי הצ'אם אשר ברחו לקמבודיה לאחר הרס ממלכתם ב- 1471, אך המרת דת זו לא הצליחה להתפשט בקרב הצ'אמים שנותרו בווייטנאם.
הצ'אמים הווייטנאמיים מגדירים את עצמם כמוסלמים, למרות שלרובם יש מושג מאד קלוש לגבי התיאולוגיה המוסלמית וחוקיה. בקהילותיהם יש מעט מאד ספרי קוראן ואפילו המנהיגים הדתיים אינם מסוגלים לקרוא ערבית. למרות שהמוסלמים מתפללים חמש פעמים ביום, הצ'אמים מתפללים רק בימי שישי, ובחודש רמדאן הם צמים רק שלושה ימים. במקום לבצע טוהרה טקסית כמקובל, הם מחקים בתנועותיהם העלאת מים מן הבאר. ברית המילה מתבצעת, באופן סמלי בגיל 15. הטקס מנוהל על ידי "אימאם" המבצע תנועות של ברית בעזרת סכין מעץ. הצ'אמים אינם עולים לרגל למכה, ולמרות שהם נמנעים מאכילת חזיר, הם שותים אלכוהול. דת הצ'אם, המבוססת על אסלאם, מתקיימת, צעד אחר צעד, לצד אנימיזם ופולחן אלוהויות הינדואיות. הצ'אמים אמצו שמות מושגים מהקוראן ואימצו אותם לאלוהויות מקומיות שונות. מנהיגים צ'אמים לובשים גלימות לבנות ועוטים טורבן מעוטר בסרט אדום, חום או זהוב. דרגותיהם ומעמדם מאופיינים על ידי אורך הציציות.
הינדואיזם
ממלכת הצ'אמפה הושפעה באופן עמוק על ידי ההינדואיזם ומרבית מגדלי הצ'אמפה הם מקדשים הינדיים ובהם לינגה. בחלקם מתפללים ווייטנאמיים אתניים וגם סינים. לאחר נפילת הצ'אמפה רוב מאמיניה דבקו באסלאם, אך המשיכו לקיים מנהגים ברהמיניים.
דתות ווייטנאמיות
כללי
בשלהי המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20, דוכאה הלאומיות הווייטנאמיות בתקיפות ולעתים אף באכזריות, בידי הצרפתים. שנות ה- 20 של המאה שלנו היו שנים של משבר כלכלי, פוליטי וחברתי בווייטנאם. השלטון הצרפתי כבר היה בן 60 שנה והשפעותיו נכרו בכל תחומי החיים, ולא דווקא לטובה. בעוד שבתחילת המאה ה-19 היו רוב האיכרים בעלי חלקות אדמה, עודדו השלטונות הקולוניאליים תהליך של ריכוז אדמות בידי כמה בעלי אחוזות גדולים, תהליך שהפך את מרבית האיכרים לפועלים חסרי קרקע.
המצב הזה התאים לצרפתים, שהיו זקוקים לכוח עבודה זול לעבודות הבנייה שיזמו, למטעים ולמכרות. הווייטנאמיים עבדו במקומות אלו בתנאים קרובים לעבדות. האינטלקטואליים המקומיים, שבדרך כלל עומדים בראש התנועות הלאומיות, הפיקו תועלת רבה מהמצב המתואר, ובראשית המאה עמדו במצב יותר נח. הם זכו להנות מהחינוך הצרפתי המודרני, התברגו אחר כך במשרות בשרות הקולוניאלי. אך ההתחככות בממסד הצרפתי הביאה עם הזמן לאכזבה ולאיבה. הם הוגבלו לדרגים הנמוכים ביותר בבירוקרטיה, וזכו ליחס משפיל מצד עמיתיהם האירופאים. שאיפות פוליטיות דוכאו במהירות. לכן, בתקופה כזאת של משבר, צמחו בווייטנאם תנועות לאומיות, בראש צורות מנהיגות אחרות, ומטרתן היתה לשים קץ לשלטון הצרפתי ולהקים רפובליקה. אחדות מהן פעלו לפי אידיאולוגיה קומוניסטית, אך שלש מהן הונהגו על ידי נזירים וכוהנים דת:
* כת קאו דאי.
* כת הואה האו.
* כת בין קסויין. הפחות חשובה.
כל השלש התאפיינו בכסנופוביה ושנאו כל דבר זר. הן היו תוצר של חינוך מקומי ומטרתן היתה לא רק גירוש הזרים, אלא גם הקמת שלטון מקומי, בהנהגה דתית - תפישה חדשה בנוף הפוליטי הווייטנאמי. בעשור שבא אחרי כן, גברה האהדה למפלגה הקומוניסטית של הודו-סין בארצות השכנות. באותו זמן פתחו שלש התנועות הדתיות, בהתנגדות מזויינת לצבא הקולוניאלי הצרפתי, שהיה מורכב ברובו מחיילים מקומיים, מאומנים היטב. אנשי הקאו דאו החזיקו בדלתה של המקונג; אנשי הואה האו החזיקו בגבול קמבודיה ואנשי בין קסויין החזיקו באזור סייגון. לאחר וועידת ז'נבה, הצרפתים, שהתנגדו לדיים, סיפקו נשק לשלושת הכתות האלו, אך ב 1956 הצליח דיים להביס אותן. מאמיניהן המאוכזבים, המשיכו בפעילותם במסגרות בלתי צבאיות. מתוך סבך השאיפות הפוליטיות, התרבותיות והדתיות, שנוצר בווייטנאם במאה העשרים, צמחו ארבע קבוצות דתיות, שמילאו בווייטנאם תפקיד מכריע בשנים הבאות: הבודהיסטים, הקתולים, קאו דאי והואה האו.
