ההיסטוריה של גורדי שחקים, או – לבנות את מנהטן בתימן
רן לוי
כשהייתי בן 18, בין התיכון לצבא, עבדתי במלון "דן כרמל" בחיפה בתור 'נער בריכה'. על הנייר, זהו ג'וב נהדר. כולם סביבך משתכשכים במים, שותים קוקטיילים, מתחילים עם בחורות בביקיני ואתה… אתה מפנה שולחנות, מקפל מגבות ומזיע. אחרי שבוע של עבודה מצאתי את עצמי מפנטז בשקיקה על טירונות החורף המתקרבת של קורס חובלים: לא שזה כיף יותר, אבל לפחות כולם מסביבך סובלים באותה המידה.
אבל הייתה נקודת אור בודדת בעבודה הזו.
מלון 'דן כרמל' ממוקם לא רחוק ממלון נוסף של אותה החברה: 'דן פנורמה'. דן פנורמה, למי שלא מכיר, הוא למעשה שני מגדלים רבי-קומות צמודים זה לזה שגובהם הנישא ומיקומם המרכזי הפכו אותם לאחד מסימני ההיכר המפורסמים של חיפה. גם למלון 'דן פנורמה' הייתה בריכה, וגם שם היו נערי בריכה.
אינני יודע עד כמה אתם מודעים לזה, אבל בניינים גבוהים מושכים אליהם מתאבדים. פסיכולוגים טוענים שזה בגלל שבניינים גבוהים זמינים יותר מאקדחים. בשמועות במלון שלי נטען בעקשנות שבכל שנה קופצים ממגדלי הפנורמה אל מותם כמה אומללים. ומי, אתם ודאי שואלים את עצמכם, צריך לנקות את הכתמים הלא-סימפטיים שהמתאבדים משאירים אחריהם? לא יהיה זה הפקיד בקבלה, גם לא הבל-בוי של המזוודות והמלצריות בלובי יתעלפו רק מהמחשבה. מי נשאר… ניחשתם נכון. להיות נער בריכה ב'דן כרמל' זה לא ממש תענוג גדול, אבל לפחות אתה לא נער בריכה ב'דן פנורמה'.
גם אנשי התחזוקה של בניין ה'אמפייר סטייט בילדינג' המפורסם בניו-יורק, הכירו היטב את המשיכה המאגית שיש לגורד השחקים שלהם על מתאבדים. שיעור ההתאבדויות בקפיצה מגובה רב בניו-יורק הוא הגבוה ביותר בארצות הברית כולה, ולא מעט אנשים בחרו לסיים את חייהם במדרכה שמתחת ל'אמפייר סטייט בילדינג'. כדי להימנע מאי-הנעימות הזו, הוקמו גדרות גבוהות בכל מקום בבניין שממנו ניתן, עקרונית, לקפוץ. אבל כשמישהו באמת נחוש להתאבד, קשה מאד לעצור אותו.
אלוויטה אדמס הייתה נחושה מאד. השנה הייתה 1979 ואדמס, צעירה שחורה בת 29, נכנסה למעלית ועלתה לקומה ה-86 של הבניין. אדמס הייתה אם חד-הורית לילד בן 10, ומובטלת. היא ובנה התקיימו בקושי על קצבת סעד של 100 דולרים בחודש, וכשבעל הבית הודיע להם שהוא מפנה אותם מדירתם… זה היה יותר מדי. אדמס יצאה אל מרפסת קטנה, טיפסה מעל גדר בגובה של יותר משלושה מטרים, העיפה מבט אחרון על האורות המדהימים של ניו-יורק בלילה… וקפצה.
כאן אמור היה הסיפור של אלוויטה אדמס להסתיים, בדומה לסיפורם של מאות ואלפי חסרי-מזל כמותה. עוד כתם מטושטש על המדרכה. עוד כמה שורות סתמיות בעיתון. אבל הוא לא הסתיים.
גורדי שחקים
'גבוה', אתם יודעים, הוא עניין סובייקטיבי. כשנחנך מגדל שלום ב-1965, 120 המטרים שלו היו מקור לגאווה לאומית: גורד השחקים הגבוה ביותר במזרח התיכון כולו. כיום, מגדל שלום אינו מופיע אפילו ברשימת עשרת גורדי השחקים הגבוהים בישראל, ואם היינו מציבים אותו לצד מגדל משה אביב ברמת גן (המוכר גם בשמו הקודם, מגדל שער העיר) הוא כנראה היה די ננסי: מגדל משה אביב גבוה ממנו כמעט פי שניים- 235 מטרים. ואם היינו מעתיקים את מגדל משה אביב, גורד השחקים הגבוה בישראל, למנהטן למשל- אף אחד לא היה מעיף בו מבט שני…כיצד, אם כן, מגדירים מהו 'גורד שחקים'? לאיזה גובה צריך להתנשא המבנה, או כמה קומות צריכות להיות לו, כדי להיחשב לגורד שחקים, בניגוד ל'סתם' בניין רב-קומות?
יש כמה הגדרות שונות, תלוי את מי שואלים: יותר ממאה מטרים, יותר מארבעים קומות, משקל מעל סף מסוים… הגבול מטושטש. אבל יש הגדרה אחת שאהובה במיוחד על מהנדסי הבניין, האנשים שצריכים להוציא לפועל את הפנטזיות של האדריכלים: גורד שחקים, על פי ההגדרה ההנדסית, הוא מבנה גבוה מספיק כדי שהרוח הנושבת עליו, ולא משקלו העצמי של המבנה, תהיה האתגר הגדול ביותר שעמו יש להתמודד בזמן התכנון. בבניינים נמוכים, המהנדס צריך לוודא שהמבנה יציב וחזק מספיק כדי לתמוך במשקלו שלו ובמשקל האנשים והציוד שיאכלסו אותו. במילים אחרות, הכוחות הפועלים על הבניין הם במישור האנכי, מלמעלה למטה. רוחות, לעומת זאת, מפעילות על המבנה כוחות אופקיים, או במילים אחרות: הן דוחפות את המבנה מהצד כמו רוח הנושבת על מפרש של סירה. כוחות אלו מאיימים לשבור את המבנה מהבסיס שלו ולתלוש אותו כמו אדם המנסה לעקור עץ מהקרקע. הרוח, אם כן, היא האתגר ההנדסי הגדול ביותר בתכנון גורד שחקים – אתגר שמתעצם ככל שהמבנה גבוה יותר, כיוון שעצמת הרוח עולה בהדרגה ככל שמתרחקים מהקרקע.
רוחות חזקות נשבו גם באותו היום הרה גורל, בקומה ה-86 של ה'אמפייר סטייט בילדינג', כשאלוויטה אדמס זינקה אל מותה… משב רוח פתאומי, אקראי ולא צפוי דחף אותה בחזרה אל הבניין. אדמס נפלה על משטח בטון קטן בקומה ה-85, ונעצרה. מעצמת הפגיעה נשברו כמה מעצמות האגן שלה ומאבטח שעמד בסמוך שמע את גניחות הכאב מבעד לחלון. הוא שלח יד ומשך אותה פנימה. יש מי שיגידו שאלוויטה אדמס היא אולי האישה עם המזל הגדול ביותר בהיסטוריה. מצד שני, היא בכל זאת ניסתה להתאבד… אז אולי לא צריך לקפוץ למסקנות.
מנהטן במדבר
רבי-קומות, אולי תופתעו לשמוע, אינם המצאה מודרנית. אלפי שנים לפני מנהטן, לתימנים הייתה את שיבאם. העיר הקטנה נוסדה לפני למעלה מ-1700 שנה, ונבנתה על שפת ואדי רחב ידיים. שטפונות חוזרים ונשנים הכריחו את התושבים לטפס במעלה המדרונות ולבנות בצפיפות על גבעה מעל הוואדי. התקפות של בדואים הביאו להקמת חומה מסביב לעיר, והשטח הזמין למגורים הצטמצם עוד יותר. הפיתרון היחיד שעמד לרשות אנשי שיבאם היה לבנות לגובה והתוצאה עוצרת הנשימה מוכרת לנו היום בשם 'מנהטן של המדבר'. החל מהמאה ה-16, ואולי אפילו קודם לכן, נבנו בשיבאם למעלה מ-500 בניינים בני חמש, שש ואפילו עשר קומות. העיר כולה מרושתת במבנים בגובה של שלושים מטרים המסודרים בצורת שתי וערב, המאכלסים כ-7000 תושבים. הנוף המרשים של רבי-קומות צפופים בלב המדבר התימני רחב הידיים מפתיע כל כך ועוצר נשימה, עד כי זיכה את שיבאם בתואר 'אתר מורשת שימור עולמי' של ארגון אונסק"ו.
שיבאם היא גם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. אמנם מבנים בני עשר קומות נבנו אפילו בתקופת הרומים, אבל רובם המוחלט של מבני המגורים עד המאה ה-19 היו בני קומות בודדות בלבד. סקירה מעמיקה יותר של רבי-הקומות בשיבאם חושפת את החסרונות שבגללם בניינים גבוהים היו נדירים יחסית.
כשמביטים על בנייניה של שיבאם מבחוץ, הפרט הראשון שבולט לעין – ובמיוחד לעין מערבית שרגילה לנוף עירוני שכזה – הוא שחלונות הבניינים קטנים ומועטים באופן יחסי, ולא במקרה. מבנים אלה נבנו באותה השיטה העקרונית שבה נבנים מבנים נמוכים יותר: כל כובד משקלו של הבניין נתמך על ידי קירותיו. במצב זה, כל פתח בקיר מהווה נקודת חולשה שעלולה להביא לקריסה קטסטרופית של המבנה כולו. במבנה נמוך, המשקל מועט יחסית ולכן אפשר לפתוח חלונות גדולים בלי חשש שהקיר כולו יקרוס. בבניין רב-קומות, לעומת זאת, הלחץ על הקירות גדול בהרבה. בנייניה של שיבאם עשויים מלבני חימר ובוץ, חומרים חלשים מלכתחילה, ועל כן הבנאים לא היו יכולים להרשות לעצמם להחליש את הקירות עוד יותר. העדר חלונות מכתיב שימוש מוגבר בנרות ואמצעי תאורה דומים שפולטים עשן מסריח ורעיל – לא בדיוק בית שנעים לגור בו.
חיסרון נוסף הוא עובי הקירות. עוביים של הקירות בקומות התחתונות הוא כמעט מטר – שוב, כדי לתמוך במשקל הבניין. הקירות העבים מצמצמים את השטח הפנוי למגורים, ולכן על פי רוב בכל קומה יש לא יותר משני חדרים. גם במבנים עתיקים וגבוהים כמו טירות ופירמידות, למשל, הקירות התחתונים עבים מאוד – אבל במקרה שלהם, לאף אחד לא ממש אכפת. קיר עבה בטירה הוא בונוס בזמן מלחמה, ובפירמידה – שהיא, כיעקרון, קבר גדול – העדר מרחב מחייה אינו בדיוק חסרון משמעותי.
החלל שבתוך הבניינים הגבוהים מחולק כך שהנשים והילדים חיים בקומות התחתונות, והגברים בקומות העליונות. הסיבה ברורה: אם אין מעליות, הגברים יכולים לנוח בשקט למעלה כי לנשים אין כוח לטפס עשרות מדרגות ולהציק להם: למה אתה לא עושה כלים, למה אתה לא מוריד את הזבל, תפסיק לשחק ב-xbox כל היום, תעזוב כבר את המיקרופון הזה…אההמ. כן.
בקיצור, בתים רבי-קומות לצרכי מגורים בעידן העתיק לא היו מעשיים במיוחד. הם נבנו רק במקומות שבהם צרכי החיים הכתיבו את קיומם, כמו בשיבאם, או במקרים שבהם הרצון להתבלט ולעשות רושם על השכנים גבר על אי-הנוחות. כפי שעוד נראה, אלו בדיוק אותן הסיבות שבגללן נבנים גורדי שחקים גם בימינו.
המהפכה התעשייתית של המאות ה-18 וה-19 הביאה עמה שינויים דרמטיים בכל תחומי החיים ובתחום הבנייה, כמובן. בפרט, שתי פיתוחים טכנולוגיים מהמאה ה-19 היו אלו שאיפשרו את בנייתם של גורדי השחקים.
