מינימליזם מחשבתי, או, מדוע וכיצד להשתעמם
עמית נויפלד
יתכן וכבר נתקלתם בעבר בתמונה זאת. היא רצה שנים ברשת כ"מם" כשעליה הכיתוב "איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים". אני באופן אישי מקבל אותה למייל, או מתויג בה אחת לכמה חודשים. בדרך כלל בסמיכות ל"יום לא דיגיטלי" שאנחנו מציינים אחת לשנה, ונועד לעורר מודעות להתמכרות לניידים. לא מעט אנשים רואים בתמונה הזאת הוכחה לכך שהסמארטפונים לא שינו כלום. תמיד היינו מיזנטרופיים והתעלמנו מאחרים.
איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים
המם הזה משעשע אותי משלוש סיבות:
ראשונה, אף אחד לא פותח עיתון בדייט ראשון, כשהוא יושב על הבר עם חברים, בארוחה משפחתית או באולם קולנוע מלא אנשים.
שניה, כשאנחנו קוראים עיתון אנחנו לא מגיעים לעמוד האחרון, הופכים אותו ומגלים שהכותרות התחלפו והתחדשו. עיתון, בניגוד לטלפון חכם, הוא יחידת מידע סופית.
שלישית, סמארטפונים לא גורמים לנו "להתעלם מאחרים". כדי להתעלם ממשהו אנחנו צריכים קודם כל להבחין בקיומו. הסמארטפונים הופכים אנשים לשקופים.
ויש גם סיבה רביעית, משעשעת פחות. התמונה מקבעת את הרעיון שהבעיה המרכזית עם הטלפונים החכמים היא העובדה שהם גורמים לנתק בין אנשים, לפגימה בכישורים החברותיים שלנו. זה כמובן נכון, הסמארטפונים מאיימים על הממשי, על הכאן ועכשיו. הצליל של ההתראה בנייד יכול להיות כל דבר, והוא תמיד יהיה יותר מסקרן מהרגע הנתון. עם זאת, תשומת הלב צריכה להיות נתונה דווקא לאופן שבו הטלפונים החכמים פוגעים בקשר שלנו עם עצמנו – תהליך שהחל פחות או יותר ברגע שהנייד הפך מאמצעי תקשורת לספק המידע המרכזי.
אמת, היה זה האינטרנט שהוביל למהפכת המידע, אבל הנייד הוא שהבטיח שהמהפכה הזאת תהיה תמיד במרחק נגיעה, בתיק או בכיס המכנס. בכל רגע נתון אנחנו מוצפים בתוכן שמתעדכן בתדירות גבוהה, ולראשונה אנחנו יכולים לצרוך אותו כמעט בכל מצב, כל עוד אנחנו בהכרה. אנחנו צורכים תוכן תוך כדי עבודה, הליכה, ריצה, נסיעה, רכיבה על אופניים, קיפול כביסה, שטיפת כלים, הכנת ארוחה….
מהבחינה הזאת, וייתכן ואני עומד להרגיז כמה אנשים, הפודקאסט הוא יחידת התוכן הבזויה ביותר, תוצר מובהק של ההתמכרות שלנו למידע – הוא פורח ומשגשג בדיוק בגלל העובדה שאנחנו יכולים לצרוך אותו תוך כדי שאנחנו עושים משהו אחר. הרי למה לבזבז רגעים יקרים בעשיית דבר אחד, כשאפשר באותה נשימה להקשיב למיטב המוחות והרעיונות שרוחשים בעולם, והבונוס – אנחנו לא צריכים להישאר לבד עם המחשבות שלנו, זה הרי עלול להיות משעמם.
מדוע להשתעמם
התרגלנו לברוח מהשעמום בכל הזדמנות, וזאת טעות. השעמום חשוב מטעמים רבים, והצפת חיינו בתוכן מובילה להכחדתו בטרם עת. אותו אחד שהיה מאז ומעולם מנוע הצמיחה של הרעיונות הכי גדולים וההרפתקאות הכי מסעירות. לולא ניוטון היה שוכב משועמם תחת עץ תפוח ייתכן וכולנו היינו עדיין מרחפים בצורה מסוכנת עשרה סנטימטרים מעל האדמה. לולא איינשטיין היה נוהג לצאת להליכות ארוכות ומשעממות מחוץ למעבדה שלו, ייתכן ולא היינו יודעים לעולם שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, ואיך היו נראים חיינו אז? ולולא היינו שמוליק ואני משועממים בגיל 12 לעולם לא היינו מקימים את החבורה הכי סודית שאי פעם התקיימה, שמפאת חשאיותה גם כיום לא ניתן לחשוף פרטים על אופי פעילותה.
וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות. במאמר שזכה לתפוצה רחבה "מדוע השעמום טוב לילדים", נטען כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית של ילדים. הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה הירגעות, ומסייע לפיתוח הכישורים היצירתיים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות, נכתב בו, עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.
הערך הויקיפדי שמוקדש לשעמום מתקף טענות אלה: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה. פסיכולוגים וחוקרים טוענים כי שעמום מאפשר לאדם לחפש ולגלות מה מעניין אותו ומהנה עבורו, ובכך מתאפשר גם פיתוח של דמיון ויצירתיות, תחושת אוטונומיה, ויכולת להסתמכות עצמית”. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להתפתח מהמצב האנושי הנחות בו אנחנו מצויים, כדאי מאוד שנתחיל להקדיש זמן איכות לשעמום.
עומס המידע אינו מאפשר לנו את האיים ההכרחיים של השעמום (שתורם ליצירתיות), של החלומות בהקיץ (שמאפשרים למחשבות לנדוד באופן חופשי), ושל הרפלקסיה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר input, מה שמוביל לפגיעה בתוצר שאנחנו מפיקים, ה- output. רעיונות חדשים, מקוריים, חשובים או משעשעים, דורשים זמן, רוגע ומחשבה מעמיקה כדי להתפתח, ולכל אלה אנחנו כבר כמעט שלא נותנים צ'אנס. לשבת ולחשוב עם עצמנו זה לא סתם משעמם, זה מסוכן – נסו לשבת מהורהרים בחברה למשך חמש דקות, וספרו לי אחר כך כמה אנשים הגיעו לדרוש בשלומכם והמליצו על נטילת ציפרלקס, חצי כדור פעמיים ביום.
בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה, יצאו לרוץ בלי נגנים, בילו בבתי קפה בלי סמארטפונים והלכו לישון בלי שעונים חכמים. אם שאלתם מישהו איך הוא ישן בלילה קיבלתם תשובה ולא קובץ נתונים. ייתכן והחיים של אותם אנשים היו יותר משעממים (רק ייתכן) אבל בוודאות הם אפשרו יותר איים של חשיבה עצמאית. לכאורה, גם אנחנו יכולים להיות אותם אנשים. אנחנו יכולים לבחור לכבות את הטלוויזיה, את הרדיו, את המחשב ואת הנייד ולבהות כמה שרק נרצה. זה נכון, אנחנו יכולים, אבל זה לא כל כך פשוט.
זה לא פשוט משתי סיבות: הראשונה, המכשירים הניידים מתוכננים ומעוצבים במטרה אחת – לגרום לנו לבלות בחברתם כמה שיותר זמן. הסיבות להתמכרות רבות: אי יכולת לדחות סיפוקים, נטייה לסקרנות, רצון להיות מעודכנים, פחד מהחמצה, הורמונים המופרשים במוח בעת השימוש (דופמין ואוקסיטוצין) שגורמים לתחושה של אופוריה, חרדה המתעוררת באופן טבעי עם כל צליל התראה (כתוצאה מהפרשה של קורטיזול) – אלה משרתים את חברות המובייל, האפליקציות והרשתות החברתיות, שהזמן שלנו שווה הרבה כסף בעבורן.
סיבה שניה היא שמדובר בהתניה תרבותית. הצורך שלנו למלא כל רגע פנוי בעשייה הוא חלק מתהליך אינסטרומנטלי שעובר על החברה המערבית. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון פרויקט האדם. תנועת ההאטה, בין השאר, שמה לעצמה מטרה להיאבק בהתניה תרבותית זאת, באמצעות עידוד של פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון בהייה או שוטטות.
בשנים האחרונות המינימליזם הולך ותופס מקום מרכזי בתרבות המערבית. יותר ויותר אנשים מבינים שעוד ועוד חפצים לא בהכרח יגרמו להם להיות מאושרים, ובסבירות גבוהה אף ההפך מכך. כמסקנה מתבקשת הם מפחיתים צריכה ומשילים מעל עצמם שכבות של רכוש מיותר. כעת הוא הזמן להכיר בכך שכפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו), עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.
בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים למינימליזם מסוג חדש – מינימליזם מחשבתי. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו איים של התנתקות, בטלה, בהייה ושעמום. בלעדיהם, התוכן שאנחנו סופגים יתקשה לייצר ערך, השראה או משמעות אמיתית.
