הבקעה וההר, שפת הכת, ומי זו חרמית גיא
מכתבי בן גוריון, בדיחות לוי אשכול, והמילה המעצבנת של העשור
למה מכל הבקעות זכתה דווקא בקעת הירדן לשם "הבקעה", ובמה היא דומה לעמק, לשפלה ולהר; טקסטים של כת משנות התשעים חושפים דמיון מצמרר לעדויות מן הכת של אהרן רמתי; ומצוקותיו של אב שבנו מתעקש על עברית תקינה
בקעת הירדן היא עצם בגרונה של הפוליטיקה הישראלית. היא אינה מזוהה עם תנועת ההתנחלויות, היא הייתה תמיד חלק מהתפיסה הביטחונית של הפוליטיקאים ממפא"י-העבודה ועד הימין הקשה, כמעט שאין בה ריכוזים פלסטינים, ומצד שני: גם הבקעה היא “שטחים", על כל המשתמע מכך.
גלילי זהב וגליל הגויים
העניין הלשוני כאן הוא מדוע נקרא האזור הזה "הבקעה". הרי ארץ ישראל מלאה בקעות, מבקעת בית נטופה ועד בקעת עובדה, לא פחות מ-35 בקעות, אבל רק "בקעת הירדן" נקראת "הבקעה". השימוש במילה אחת במקום בשם המלא אינה רק מטעמי נוחות. הוא מבטא במקרה זה ואחרים יוקרה. ואכן, ארץ ישראל מחולקת לאזורים המכונים במילה אחת, אזור אזור ומקורותיו וסיבותיו.
הבקעה. כאמור, שם קיצור ל"בקעת הירדן". בתנ"ך מופיעות בקעת אונו, בקעת מגידו, בקעת יריחו ועוד. 'הבקעה' ללא שם היא חלק מחזונו של יחזקאל. המילה קשורה לחיתוך ולחציה, הבקָעה של הקרקע. היא קיימת גם בארמית של ספר דניאל: 'בקעת דורא', ובשמות ערביים כמו בקעה בירושלים.
הגליל. בלשון חז"ל, כמו היום, 'הגליל' הוא מחוז הצפון של ישראל. בתנ"ך הוא מופיע במסגרת הצירוף 'גליל הגויים'. במקורות ובשפות מקבילות 'גליל' הוא מחוז או פלך, וכן, במשמעות הגאומטרית, קנה עגול: גלילי זהב וגלילי כסף. גל"ל הוא שורש התנועה או הצורה העגולה, ומכאן גם גל וגלגל, מגילה, וגלילה בשפת השימוש באינטרנט. מה הקשר בין הצורה הגאומטרית והמונח הגאוגרפי? רש"י מסביר ש'גליל הגויים' היא כל ארץ ישראל, שהייתה "גוללת אליה את כל הגויים". פרשנים אחרים מפרשים שאם יושבי הארץ לא יחזרו מוטב, אלוהים יגלול אותם לארצות שונות. אלה מדרשים לשוניים, ונראה שמדובר בדימוי: האזור נראה לקדמונים כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.
ההר. בארץ ישראל הרים בצפון, במרכז ובנגב. בתנ"ך עשרות הרים ועל פי המספר הרב של הופעות המילה, ישראל היא ארץ הררית כמו נֶפָּל או צפון יוון. עם זאת, 'ההר' או 'אזור ההר' מיוחד היום להרים שבמרכז ארץ ישראל, מחברון ועד ג'נין.
המישור. מישור, כמו גליל, בקעה, עמק ושפלה לקוח מתחום הגאומטריה: המקום הישר. בתנ"ך מופיעה "ארץ המישור", והכוונה לאזור ישר ושטוח. הגאוגרפיה החדשה מייחדת את המישור לאזור חוף הים התיכון, והכינוי המלא: "מישור החוף".
הנגב. האזור הזה אינו מוגדר באמצעות מונחי הגאומטריה אלא במונחי אקלים. נגב פירושו יובש, ומכאן חידש בן יהודה את 'מגבת'. ארץ הנגב המקראית והעכשווית היא מילולית הארץ היבשה. כמו כן מופיעים במקרא אזורים יבשים נוספים: נגב יהודה, נגד ערד ועוד.
שפלת יהודה והרמה הסורית
העמק. מונח גאומטרי נוסף: המקום העמוק. הוא מוגדר כך בדרך כלל מפני שהוא מוקף הרים גבוהים ממנו, בניגוד ל'מישור'. בתנ"ך עשרות עמקים, בארץ ישראל היום הם מרוכזים בעיקר בצפון, אך רק עמק יזרעאל זכה לקיצור היוקרתי 'העמק', על פי מעמדו בתולדות ההתיישבות הציונית.
הערבה. בתנ"ך הערבה מתייחסת לאזור המזוהה היום עם הבקעה, מים כינרת ועד דרום ים המלח. הייחוס של המילה לערבה המוליכה מים סוף עד ים המלח נשען גם הוא על התנ"ך: דרך הערבה, וכן הזיהוי של הערבה עם המדבר. אין הסכמה על מקור המילה. השערה אחת קושרת אותה למילה האתיופית 'עַבָּרָה' שפירושה עקרות, סטריליות בהתייחסות להיעדר הצמחייה. השערה אחרת קושרת המילה למילה הערבית הקדומה ע'רב, הקשורה בפרישה או התרחקות מתחום או אזור. למילה אין קשר אטימולוגי לצמח הערבה, ולמילים כמו עֶרֶב, עָרֵב וכדומה.
הרמה. רמה היא מקום גבוה, רם – עוד מונח גאומטרי, והיא נזכרת בתנ"ך בהקשר לעבודת האלילים, וכן כשם לשורה של ערים בארץ ישראל. בגאוגרפיה הישראלית ניתן לאזור לפני מלחמת ששת הימים השם "הרמה הסורית", ומכאן שונה ל"רמת הגולן" בהתייחסות לאזור המקראי, ובקיצור: "הרמה", או לחילופין "הגולן".
השפֵלה. עוד מונח גאומטרי: האזור השפל, הנמוך, ועם זאת הוא אזור שיש בו גבעות רבות, להבדיל מ"המישור". השם מופיע במקרא 20 פעם, וקרוב למה שקרוי היום אזור השפלה, שהוא קיצור של 'שפלת יהודה'. בתנ"ך מופיע גם "הר ישראל ושפלתֹה", מן התקופה שבה יהודה וישראל היו שתי רשויות נפרדות.
