קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה – קרב לטקיה במלחמת יום הכיפורים (חלק 1)
רן לוי
"[לצרוס] זה טיל בגודל של מיג-15. אני לא מכיר אחד שלא פחד. זה בא לידי ביטוי בצורות שונות. אלא שישבו על המכ"מים או בכל מיני מקומות -. יש כאלה שעשו במכנסיים. תרתי משמע."
זהו אלוף משנה במילואים מיכה לצרוס, לשעבר מפקד שייטת ספינות הטילים של חיל הים. בשישה באוקטובר 1973 היה מיכה על סיפונה של אח"י מבטח מול חופיה של לטקיה, עיר הנמל הגדולה של סוריה, כשלפתע הופיע באופק כדור אש ענקי: היה זה טיל ים-ים מסוג סטיקס.
אני חושב שבמדינה כמו שלנו, אני לא צריך לתאר לכם ביותר מדי מילים איך ההרגשה להיות תחת מתקפת טילים. רבים מאיתנו חווינו את הפחד הזה על בשרנו במלחמת לבנון השנייה, וחלקנו אפילו במלחמת המפרץ הראשונה בתחילת שנות ה-90. הפחד הזה מועצם עוד יותר כשאתה יושב בתוך ספינה לא גדולה, שקירות הברזל הדקיקים שלה אפילו לא ידגדגו את הטיל אם יפגע בהם. והכי גרוע, אתה יודע שהטיל הזה – שתי טונות וחצי של ברזל, דלק סילוני ומוות אשר דוהרים לעברך במהירות של 950 קילומטרים לשעה – מכוון *אליך*. שלא כמו קסאם או קטיושה שנופלים במקום שהם נופלים באופן אקראי למדי, ראש הביות של הטיל המתקרב סורק את פני הים ומחפש *אותך*.
לאח"י מבטח ולארבעת הספינות שהיו לצדה באותו הלילה ביום הראשון של מלחמת יום כיפור היו מערכות הגנה נגד טילים, אבל איש מעולם לא ניסה אותן: לא בחיל הים שלנו וגם לא באף חיל ים אחר. הרגע שבו ראו מיכה ואחיו לנשק על סיפון המבטח את כדור האש מתרומם אל השמים, היה הרגע שבו התחיל קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה. היו מעט מאוד רגעים כאלה בתולדות הלחימה: קרב התותחים הראשון, הקרב האווירי הראשון, קרב הרובים הראשון… כל אחד מאותם רגעים נדירים היה גם ציון דרך היסטורי, שהבטיח שמלחמות כבר לא יהיו אותו הדבר. כזה היה גם הקרב בלטקיה: לא רק שהיה זה הקרב הימי שפתח את מלחמת יום כיפור – אחת המלחמות הקשות בתולדותינו – אלא היה זה גם קרב שעיני כל העולם היו נשואות אליו. כל האדמירלים והרמטכ"לים בכל ציי העולם המתינו בדריכות לשמוע את תוצאות הקרב. כולם רצו לדעת אם הנשק החדש והמבטיח – טיל ימי – הוא באמת Game Changer. אם עידן קרבות התותחים ששלטו בזירה הימית זה מאות שנים אכן הגיע לקצו, ושום דבר לא יהיה כשהיה. מיכה ושאר החיילים שעל סיפון אח"י מבטח, לעומת זאת, רצו לדעת רק דבר אחד: יפגע או יפספס.
20 שנה קודם לכן, מפקדת חיל הים, חיפה
בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היה חיל הים הישראלי מעין "עוף מוזר" בתוך הצבא. רוב מפקדיו של החיל היו יוצאי הצי הבריטי והפלי"ם: היו להם מדים לבנים וכובעים מסוגננים, טקסי הרמת הדגל לוו בשריקת משרוקית משונה – מסורות וגינונים שהיו זרים ומשונים למי שלא היה חלק מהחיל. החיילים בספינות אפילו לא כינו את עצמם "לוחמים". הם היו "מלחים" או "ימאים". חיל הים היה מעין "צבא בתוך צבא", שלא היה לו הרבה במשותף עם שאר הצבא הירוק.
נוסף על כך, התפיסה במטכ"ל הייתה שמבחינה צבאית, חיל הים הוא די מיותר. הנחת העבודה הייתה שכל מלחמה עתידית תהיה קצרה יחסית, ושיש למדינת ישראל מספיק רזרבות במחסני החירום כדי להתמודד עם מצור ימי. הרמטכ"ל חיים בר-לב היטיב לנסח את התפיסה הזו במילים בריאיון לתקשורת בשנת 1968:
"שחיל הים יוציא את הזבובים מהראש, ויפסיק לדבר על שליטה בזירה הימית. מדינת ישראל איננה מדינה ימית, ואין לנו בעיה של הגנה על השיט. הצי המצרי לא מעניין אותנו כל עוד הוא נמצא באלכסנדריה ופורט סעיד. אם הוא יבוא אל חופינו, חיל הים צריך לטפל בו בעזרת חיל האוויר".
חוסר האמון הזה בא לידי ביטוי גם בתקציב הרכש הזעום שקיבל חיל הים. המערך הלוחם של החיל היה מבוסס בעיקרו על משחתות מיושנות – יד שנייה מהצי הבריטי אחרי מלחמת העולם השנייה – ועל ספינות טורפדו קטנות. מספיק בקושי כדי להתמודד כשווה מול שווים עם ציי מדינות ערב.
המצב הזה הורע משמעותית בראשית שנות ה-60, עם חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון. ברית המועצות, כמו רוסיה בימינו, הייתה מדינה ענקית, אבל בניגוד לבריטניה ולארצות הברית, הייתה לה גישה מוגבלת מאוד לים. רוב קו החוף הסובייטי שוכן בצפון הרחוק והקפוא, ועל כן ביקשה ברית המועצות להקים בסיסים ימיים לחופיו של הים התיכון. המצרים והסורים, שמאז ומעולם לא אהבו את האימפריאליזם של המערב, קיבלו את הסובייטים בזרועות פתוחות. הם נתנו לסובייטים להשתמש בנמלים ובבסיסי חיל האוויר שלהם, ובתמורה קיבלו מברית המועצות ציוד מתקדם וסיוע מודיעיני.
הסטיקס (Styx)
בים נתנו הסובייטים לסורים ולמצרים ספינות משני דגמים: "קומאר", שפירושו יתוש, ו"אוסה" (צרעה). שתי הספינות היו קטנות יחסית, ויכלו לשאת עליהן כמה עשרות אנשי צוות בלבד – בניגוד למשחתות כמו אח"י אילת הישראלית, למשל, שהיו להן מאות אנשי צוות. הקומאר אפילו הייתה עשויה מעץ. אבל המתנה החשובה באמת שהעניקו הרוסים לצי הסורי ולצי המצרי לא הייתה הספינות, כי אם החימוש שנשאו עליהן: טיל רב עוצמה בעל מנגנון ביות מתקדם. הסובייטים כינו אותו P15 Termit, ובנאט"ו הוא קיבל את השם סטיקס (Styx), על שמו של הנהר במיתולוגיה היוונית שבו שטים המתים בדרכם אל השאול.
הסטיקס החל את דרכו כניסיון של מהנדסי ברית המועצות לפתח מטוס קרב קטן וקומפטי. הניסיון הזה כשל, אבל כשהחליטו הסובייטים לפתח טיל ים-ים, דהיינו טיל שמשוגר מספינה כדי לפגוע בספינה אחרת, הם השתמשו בתכנון הקיים של מטוס הקרב כבסיס לקווי המתאר של הטיל החדש.
במונחים מודרניים, הסטיקס היה טיל ענק: משקלו היה שתי טונות וחצי ואורכו כשישה מטרים, כמו משאית ממוצעת, פחות או יותר. טווח הפעולה שלו היה כ-50 מיילים ימיים, שהם כ-80 קילומטרים, גדול בהרבה אפילו מטווח הירי של התותחים הימיים הגדולים ביותר. ראש הנפץ של הטיל הכיל חומר נפץ במשקל של כחצי טונה. אם ראיתם פעם בחדשות אוטובוס אחרי פיגוע של מחבל מתאבד, שנשא על גופו כמה קילוגרמים ספורים של חומר נפץ, אתם יכולים לשער בנפשכם איזה נזק נגרם מחצי טונה של חומר נפץ לספינה. זאת ועוד, מכל הדלק של הטיל ממוקם קרוב לחרטום, לפני חומר הנפץ, מה שאומר שבזמן הפגיעה הדלק שנשאר במיכל מתלקח ומתפוצץ אף הוא, ובכך מוסיף לנזק שגורם חומר הנפץ.
החידוש הטכנולוגי המהותי ביותר בסטיקס היה ראש הביות החדשני שלו: מערכת אלקטרונית שאפשרה לטיל להינעל על מטרתו, לעקוב אחר תנועתה במים, ולכוון את מעופו בהתאם. ראש הביות מורכב משני חלקים בסיסיים: מכ"ם ומקלט. המכ"ם הוא מַשדר הפולט פולסים של קרינה אלקטרומגנטית. הקרינה מתפשטת באוויר כמו אדוות בבריכה, עד שהיא פוגעת בגוף מתכתי, ואז ניתזת ממנו חזרה לכיוון הטיל. המקלט שבראש הביות קולט את החזרי הקרינה' ומשנה את מסלול מעופו של הטיל, כך שההחזרים נעשים חזקים יותר ויותר – כמו זאב שעוקב אחר שובל הריח של טרפו – עד הפגיעה.
לסטיקס היה מנוע רקטי, ומכאן שהרתע שהוא יוצר בזמן השיגור קטן בהרבה מהרתע שנגרם בעת ירי של פגז מקנה של תותח. עובדה זו אפשרה לסובייטים להציב את הסטיקס על ספינות קטנטנות בקנה המידה של כלי שיט מלחמתיים באותם הימים. עובדה זו היא שהפכה את הסטיקס לכלי נשק מהפכני, ראשון מסוגו בזירה הימית. עד אותו הרגע היו יחסי הכוחות בקרבות ימיים ברורים לחלוטין: ספינה גדולה כמעט תמיד תנצח ספינה קטנה יותר. ספינות גדולות יכלו לשאת תותחים גדולים יותר, בעלי טווח גדול יותר, ומכאן שהיו יכולות לפגוע בספינה הקטנה מרחוק, עוד בטרם הספיקה הספינה הקטנה לירות אפילו פגז אחד. הסטיקס שינה את מאזן הכוחות.
לפתע היה ברשותה של ספינה קטנה, כמו הקומאר והאוסה, כלי נשק בעל טווח גדול בהרבה מטווח תותחים, יכולת ביות שהעניקה לו דיוק יוצא דופן, וכמות חומר נפץ השווה בעוצמתה לכמה וכמה פגזים קונבנציונליים. שתיים או שלוש ספינות טילים קטנות וזולות היו לפתע יריבות שקולות ואף עדיפות על פני משחתות מפלצתיות ששקלו מאות אלפי טונות ונשאו מאות ואף אלפי חיילים. משחתות כמו אלה של חיל הים הישראלי, כמובן.
