ייסורי ולטר הצעיר: שר החוץ היהודי הנשכח של רפובליקת ויימאר
אפשר לנסות לנחש מה חלף בראשו של ולטר רתנאו ברגעי חייו האחרונים, רגעים ספורים לאחר שמתנקשים מהימין הקיצוני ריססו את פלג גופו העליון סמוך לביתו בברלין. הנה – אולי חשב לעצמו אחד המדינאים הגדולים של תחילת המאה ה-20 – סוף סוף נפתרה סתירת חיי, סוף סוף הותר הסכסוך הפנימי שייסר אותי מיום הולדתי: השאלה מי אני. בן שבט אסיאיתי נחות או בן האליטה הפרוסית הנעלה? צאצא של משה ואהרון או של שילר וגתה? יהודי או גרמני? רבות סתירות בלב איש וקללת מרתפי הבירה של גרמניה הפרוטו-נאצית היא תקום. יהודי אתה. קבעו הערלים. בביתך, בצאתך וביום מותך. באותו רגע, מותר לקוות, נחה השלווה על ולטר הצעיר והוא החזיר את נשמתו לבורא.
אחת התהיות המטרידות בנוגע לולטר רתנאו היא כיצד דמותו האדירה התאיידה מהזיכרון היהודי. במילים אחרות, כיצד מי שנחשב לאחד המדינאים החכמים והמוערכים ביותר של תחילת המאה הקודמת, האיש שחילץ את גרמניה מפשיטת רגל אחרי מלחמת העולם הראשונה, וכיהן כשר החוץ המיתולוגי של רפובליקת ויימר, לא זכה לשום הנצחה במדינת ישראל. די מדהים.
ולטר רתנאו (אוסף ביין, ספריית הקונגרס, וושינגטון Wikimedia Commons)
אז הנה, קצת סדר ותיקון עוול. רתנאו נולד בברלין בשנת 1867 להוריו – אמיל רתנאו ומתילדה נחמן. אמיל, מהנדס בהכשרתו, היה אחד התעשיינים הגדולים בגרמניה. "בחור כארז וחסון כאַלון היה בגופו", כתב עליו נחום סוקולוב, "מראהו היה כאחד מיושבי ערי השדה, מאיתני הגזע היהודי". בשנת 1881 ביקר אמיל בתערוכה העולמית בפריז וראה שם נורת להט חשמלית שהמציא אחד, תומס אדיסון. המהנדס היהודי נדלק, ומייד הוציא מתיקו מחברת ואייר את הנורה. כשחזר לגרמניה שכלל את ההמצאה של אדיסון ושש שנים אחר כך ייסד את חברת החשמל הגרמנית. בהמשך הביא את הטלפון לגרמניה ופתח את עידן האל-חוט באימפריה. בשנת מותו, 1915, העסיקה חברת החשמל שבבעלותו כ-70,000 עובדים.
ולטר בנו, גיבור סיפורנו, גדל לתוך עושר מופלג באחוזה המפוארת של המשפחה בפרברי ברלין, מוקף משרתים ואומנות, מורים פרטיים ויצירות אמנות. דודנו היה הצייר היהודי מקס ליברמן, מגדולי הציירים האימפרסיוניסטים של המאה ה-20. מגיל צעיר פטפט ולטר בצרפתית פריזאית ובגרמנית גבוהה מתובלת בציטטות ממיטב הספרות הרומנטית. אמו, מתילדה, הקפידה מאוד על חינוך ילדיה. אידאל ההשכלה היה בשיאו בסוף המאה ה-19 ויהודי גרמניה התמקמו בשפיץ התרבותי. שני עשורים אחרי שזכו באמנסיפציה הם לא התכוונו לפספס את ההזדמנות שניתנה להם להיות יותר גרמנים מהגרמנים. ולטר היה התגלמות האידיאה היודו-גרמנית בשיאה. מגיל צעיר הפגין שאפתנות בלתי מוגבלת, ושלח ידו בציור, פיסול וספרות. כשבגר הכיר בערכו, בלשון המעטה. "מאז בריאת העולם היו שלושה אנשים גדולים", כתב, "משה, ישו ועל השלישי אני לא אדבר".
כמי שחזו לו עתיד מזהיר היה דבר אחד שהפריע לרתנאו הצעיר – עובדת היותו יהודי נימול. כי למרות כל העושר, הפאר והכישרון, האצולה המקומית הגרמנית תמיד דאגה להזכיר לו שהוא נחות מהם. למשל, כשהיה טירון בצבא סירבו להעניק לו, כמו לשאר היהודים, דרגת קצונה בגדוד העילית הפרוסי בו שירת, והוא שוחרר בדרגת טוראי ראשון. בהתחלה ניסה ולטר להתנער ממוצאו. ב-6 למרץ 1897 פרסם מאמר בשם "שמע ישראל" בו הוא קורא ליהודים לזרז את התבוללותם, תוך חיקוי גינונים פרוסיים. בפתח המאמר צייר דיוקן של יהודים שראה במרכזי התרבות הברלינאית: "בלב החיים הגרמניים, שוכן לו גזע אנושי מיוחד במינו. קולניים, לבושם צעקני, מודעים לעצמם, חמי מזג וחסרי מנוחה… שבט אסיאתי על מישורי החול של פרוסיה… לא איבר חי מן העם אלא אורגניזם זר בגופו".
