נורמלי יחסית: האיש שגנב את המוח של איינשטיין ושמר אותו 40 שנה בצנצנת
רבים מאיתנו מבלים מדי יום זמן לא מבוטל ברכבת, בדרך למשרד ובחזרה. יש כאלו שמקדישים את זמן הרכבת שלהם לעבודה, אחרים משתמשים בו כדי לכבות שריפות בירוקרטיות, והשאר עסוקים בעלעול בעיתונים היומיים או בחטיפת תנומה קלה. אבל כמה אנשים אתם מכירים שמנצלים את זמן הרכבת שלהם כדי להרהר במושג הזמן עצמו?
בשנת 1905 עבד אלברט איינשטיין במשרד הפטנטים הממשלתי בעיר ברן, שוויץ. את הדרך למשרד וחזרה העביר ברכבת. שם, כך סיפר, ערך במוחו ניסויים דמיוניים בהם בדק כיצד מהירות האור משפיעה על יחסיות הזמן בין הקרון הנוסע לבין האנשים שעומדים ברציף התחנה. את הניסויים במוחו עיבד לארבעה מאמרים מבריקים – כל אחד מהפכני ופורץ דרך בתחומו.
אינספור אספקטים של חיינו הם תוצאה של שלל גילוייו של הגאון החד פעמי. אלברט איינשטיין, 1933
בתולדות הפיסיקה שנת 1905 מכונה "שנת הפלאות". בזכות ארבעת המאמרים שלימים כונסו תחת "תורת היחסות הפרטית" הפך "העצלן הכרוני" – כפי שכינה את איינשטיין המורה שלו לפיסיקה בתיכון – לאייקון עולמי שמופיע על שערי מגזינים יוקרתיים וזוכה לכבוד מלכים בכל מקום אליו הוא מגיע.
אבל יותר מכל מדהימה ההשפעה של אדם אחד על חייהם של מיליארדים. בכל פעם שאתם מקלידים יעד בווייז, מפעילים אזעקה מבוססת חיישנים, מסירים שיער בלייזר, או לחילופין צופים בראש הממשלה מזהיר מפני איום הגרעין האיראני, תדעו שבלי איינשטיין כל זה לא היה קורה – לטוב או לרע. כולם, לצד אינספור אספקטים אחרים ושונים של חיינו, תוצאה של שלל המצאותיו וגילוייו של הגאון החד פעמי. גם גיבור סיפורנו הפעם העריך את תרומתו האדירה של איינשטיין לאנושות. אלא שבניגוד אלינו, לו הייתה גישה ישירה למוחו.
אנו קופצים 50 שנה קדימה. התאריך הוא 18 באפריל 1955. על אחת המיטות בבית חולים פרינסטון, ניו ג'רזי, מונחת גופתו של איינשטיין שנפטר ממפרצת באבי העורקים הבטני. השמועה מתפשטת כאש בשדה חשמלי. הגאון מת. לא עוברת מספר דקות ולמקום נוהרים מדענים, עיתונאים, בני משפחה וחברים. עדויות מתארות אווירה של אובדן מטלטל בעקבות לכתו של האב המייסד. "הרגשנו", אמר אחד הנוכחים, "כי יחד עם גופו של איינשטיין יקרסו גם החוקים הפיסיקלים שגילה".
אלברט איינשטיין וד"ר סמואל בלקין, נשיא ישיבה יוניברסיטי, פרינסטון, ניו ג'רזי, ארה"ב, שנות ה-1950 צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)
באותו זמן, מספר קילומטרים משם, נפרד גבר צעיר בשם תומס הארווי מילדיו ואשתו, בדרכו למקום עבודתו בבית החולים. לפני שיצא מהבית, הניחה אשתו בתיקו צנצנת עם עוגיות גרנולה – ארוחת העשר של בעלה. כשהארווי חצה את שער בית החולים הוא הבחין בהמון האנשים מתגודד בחוץ. מיד הבין שמשהו יוצא דופן קרה. בכניסה הודיעו לו שימהר לחדר ניתוח. תומס הארווי היה הפתולוג הראשי של בית החולים פרינסטון.
הארווי הסקרן הבין שנפלה בחלקו הזדמנות נדירה – לערוך ניתוח שלאחר המוות לאדם החכם ביותר בעולם והגיבור הנערץ עליו. באותם ימים החוק האמריקאי לא קבע תקנות ברורות לגבי ניתוחים שלאחר המוות. הארווי ידע שאין לו הרבה זמן מאחר ואיינשטיין ציווה כי לאחר מותו ישרפו את גופתו, "כדי שאנשים לא יסגדו לעצמות שלי".
בעודו מנתח את איינשטיין גמלה בליבו של הארווי ההחלטה. חלפו מספר שעות ובחסות ההמולה הוא חמק מבית החולים, כשבידו צנצנת העוגיות שהכינה לו אשתו. אלא שהפעם במקום עוגיות גרנולה, היה שם משהו אחר – נוזל עיסתי ושמנוני, עליו צפו פיסות לבנבנות, דמויות פתיתי שלג.
