ורודום סיהנוק המלך הנערץ ותרומתו הגדולה לקמבודיה של היום
מאת ליאור עלמא וקסלר
צילומים: ליאור עלמא וקסלר
ב-2004 התפטר המלך של קמבודיה נורודום סיהנוק בן ה-82 מתפקידו, ובנו נורודום שיהמוני הוכרז כמלך החדש. באותו היום הפכה פנום פן, בירת קמבודיה, לעיר אבֵלה. בדיוק הפוך ממה שהיינו מצפים. למה? מיהו סיהנוק ומה היה תפקידו בחיי הקמבודים? אלו שאלות כבדות משקל הלוקחות אותנו לטיול בנבכי ההיסטוריה והפוליטיקה המודרנית של קמבודיה.
רוב המטיילים בקמבודיה מגיעים רק לאזור סיאם ריפ ומקדשי אנגקור, וצוללים אל תוככי ההיסטוריה העתיקה והמעניינת של ממלכת הקמר המפוארת (המאות ה-8–13). ברחובות העיר, חווים המטיילים מדינה ענייה, שכל אחד עושה ככל יכולתו לשרוד כלכלית, ומושחתת, בה כל פונקציונר נקנה במעט כסף מתחת לשולחן. אך ההיסטוריה המודרנית שהובילה למצב הזה נשארת גלמודה. ולשם ברצוני לקחת אתכם, כמו שמטיילי המתעניינים בטיולי "אקו טיולי שטח" אוהבים!!
נורודום סיהנוק (Norodom Sihanouk, 1922–2012) היא הדמות הקמבודית הכי מרתקת במאה ה-20 והיא מאפשרת לנו להציץ לתהפוכות הרבות שהמדינה עברה בעת המודרנית. הוא נולד בחצר המלוכה הקמבודית למשפחת המלוכה, למד את לימודיו היסודיים בפנום פן, ונשלח בגיל 14 ללמוד בבית הספר Lycée Chasseloup Laubat שבעיר סייגון (הו צ'י מין, בדרום וייאטנם). כשהמלך באותה תקופה, סבו של סיהנוק, סיסוות מוניוונג, נפטר ב-1941 בחר המושל של הינדו-קוש (הקולוניה הצרפתית "הינדו-קוש" ששלטה על דרום מזרח אסיה) בנסיך סיהנוק בן ה-19 כממשיכו. כלומר בחירתם קפצה על דור ההורים של סיהנוק. הצרפתים חשבו שמלך כה צעיר שנבחר על ידם יהיה נאמן להם, נוח וכנוע. אך אוי, כמה שהם טעו!!
עם תום מלחמת העולם ה-2 החל המלך הצעיר להשתלח בממשל הצרפתי ולדרוש עצמאות לארצו. אחד הדברים שהוא החיל מיד לאחר קריאת העצמאות שלו, היה החייאת הכתב הקמרי שחזר והחליף את הכתב הצרפתי, שנהג בעשרות השנים של הקולוניה הצרפתית באזור. כשקריאתו לעצמאות לא נענתה, הוא הכריז כי הוא יוצא לגלות ו"לא ישוב עד שיוסר השלטון הצרפתי מקמבודיה!". עזיבתו של המלך שהיה אהוב ונערץ כבר אז הציתה גל של מחאות נגד הצרפתים (שכבר היו עסוקים בכמה זירות: במלחמת וייאטנם ה-1 [1945–1954] ובלאוס, במלחמה עם פרוסיה ובאלג'יריה) ויצרה הדים ברחבי העולם. גם ביקורם של סיהנוק והוריו בארצות שונות הוסיפו ללחץ הבינלאומי וברית בינלאומית אנטי-קולוניאלית קראה לצרפתים לצאת מהמושבה הינדו-קוש ולשחרר את קמבודיה (ווייאטנם ולאוס). ב-1953 זכתה סוף סוף קמבודיה בעצמאות, וסיהנוק שב לארצו ומשל, בפועל משילות חלקית כשצרפתים ממשיכים לנשוף בעורפו.
בפרק הראשון של שלטונו ויתר סיהנוק על הכתר והעבירו לאביו סוראמאריט (Suramarit), על מנת שיוכל להשתלב במערכת הפוליטית ולהיות עם הרבה יותר יכולת השפעה על הניהול ועל השינויים שעתידים לקרות. בנאומו במעמד העברת המלוכה אמר, שהויתור על הכתר מאפשר לו להתקרב לאדם מהרחוב ולשרת את העם. והעם אהב אותו יותר בשל כך. הוא ייסד את מפלגת הסאנגקום (Sangkum), שהייתה מעין קונגלומרט של מפלגות שמאל. סאנגקום נאבקה בבחירות 1955 וניצחה, וסיהנוק הפך לראש ממשלה (עד 1960). ממשלו תמך במעמד הנשים, בשפה הקמרית, בסוציאליזם, בעליונות של הבודהיזם, ובקמבודיה קונסטיטוציונית – כלומר, שלטון המורכב ממשלה שיוצרת ומחוקקת, וממלך שמאשר ומאזן. שלטון שקיים גם היום (אך עם פחות כוח למלך ממה שהיה ב-1955).
סיהנוק וקמבודיה החלו להיתמך ע"י ארה"ב, דבר שאיפשר לכלכלה הקמבודית להתחיל לצמוח. אך זה היה מורכב: המחנות הגדולים של העולם אחרי מלחמות העולם משכו את קמבודיה כמו משיכת חבל; מצד אחד המחנה הפרו אמריקאי – ארצות הברית, דרום קוריאה, תאילנד ובאותו רגע גם קמבודיה, ומצד שני המחנה הקומוניסטי – ברית המועצות, סין וראש ממשלתה ג'ו אן לאי ווייאטנם והו צ'י מין... מה שאנו בדרך כלל מכנים "המלחמה הקרה". ב-1958 חתמו סין וקמבודיה על יחסים רשמיים, והתקרבו ביניהן דקה וחצי היסטוריות לפני שסין נכנסת ל"מהפכת התרבות" – עידן של חושך.
