הקושי להודות בטעויות
חוה אוסטרובסקי
חלק בלתי נפרד מהחיים, הוא גם לטעות. ישנם אנשים שהאפשרות להודות בטעות הוא בלתי אפשרי עבורם. הם ננעלים על דעתם, לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. נכון שאנשים אלה מכעיסים ומתסכלים, אך הסיבות להתנהגותם עמוקות יותר מאשר מה שנראה על פני השטח.
ישנן טעויות קטנות יומיומיות וגדולות יותר שאפשר לחיות איתן פחות או יותר בשלום. אך ישנן טעויות קריטיות אשר עלולות לעלות במחיר כבד, כמו לדוגמא לענות לסלולארי או להודעה כתובה תוך כדי נהיגה, למרות שהסובבים מבקשים בכל פה לא לעשות זאת. האדם בטוח שהוא יצליח גם לנהוג וגם לענות להודעה והתוצאה עלולה להיות הרסנית.
אף אחד לא נהנה לטעות. מדובר בחוויה רגשית, שאיננה תמיד נעימה. השאלה כיצד מגיבים כאשר מסתבר שטועים. ישנם אנשים שיזדרזו להודות ויקחו אחריות מלאה או חלקית על טעותם. ישנם אחרים שיודו בחצי פה ובמרומז שטעו והיו צריכים להחליט אחרת, קשה להם להודות אבל בסופו של דבר מבינים שטעו ולא נורא להודות ולתקן את הטעות במילים או במעשים.
לעומתם, ישנם אלה המסרבים בכל תוקף להודות בטעותם, גם מול הוכחות חד משמעיות ומוחלטות. אנשים אלה יסבירו באופן עיקש שהם לא טעו והאחרים טועים בפרשנותם. יותר מכך, האדם ילחם בצדקתו תוך שכנוע עצמי שהוא אמנם איננו טועה ומרגיש נעשה לו עוול כשמנסים להוכיח לו שטעה. הוא ינסה לשנות לכאורה את המציאות וליצור תמונה שתתאים למציאות האישית שלו. התנהגות זו היא אחד מאבני הנגף המהותיים ביחסים זוגיים, הוריים, משפחתיים ובינאישיים.
מה קורה כאשר אדם מתווכח עם העובדות ואיננו מסוגל להודות שטעה? מה המנגנון הרגשי שאיננו מאפשר להודות בטעות, גם כאשר ברור שנעשתה טעות? למה התנהגות זו חוזרת על עצמה כל הזמן? למה קשה להודות בטעות?
התשובה לכך קשור מבבנה האישיות ולתחושת העצמי של האדם. ישנם אנשים שבבסיס אישיותם ישנו אגו פגיע, הערכה עצמית לא גבוהה וצורך להצדיק את קיומם. הם אינם יכולים לשאת את המחשבה והאפשרות שהם טועים מידי פעם. הודעה בטעות תהווה ערעור בבסיס אישיותם. רגשית זו איננה אפשרות עבורם. מדובר במקום בו מנגנוני הגנה נוקשים נכנסים לפעולה ומונעים מהאדם להודות בטעותו. לשם כך, הוא מעוות ומשנה את המציאות כדי להפוך אותה סבילה ופחות מאיימת עבורו. תפקידם של מנגנוני ההגנה במקרה זה, הוא שמירה על האגו השביר באמצעות שינוי העובדות והתאמתם (שלא במודע) לסיפור שהאדם יכול לשאת מבלי להרגיש אשמה או כשלון לנוכח טעותו. הדבר דומה לרקדן שכשל ואומר: "זה לא שהרקדן לא יודע לרקוד, אלא שהרצפה עקומה".
הדבר גורם לכך הוא יהיה עסוק בלהוכיח כיצד הוא לא טעה וכולם אשמים בטעות. לדוגמא: הוא תמיד עונה לטלפון בנהיגה ורק בגלל שמישהו העיר לו על כך, התרחשה התאונה.... אנשים אלה יתעמתו וימשיכו להתעקש או להתקיף את כל מי שינסה להתווכח ולהוכיח להם שטעו. יותר מכך, הם יזלזלו וימעיטו בדעתו של האחר ובעובדות שהוא מציג.
מעצם מעשיהם החוזרים, יש לאנשים אלה סוג של קושי רגשי. לכאורה, האדם נראה כמי שדבר איננו יכול לערער את בטחונו והערכתו העצמית הגבוהה- הוא תמיד יודע הכל וכל הזמן – תכונות אותם אותן נוטים לקשר לעוצמה וכוח. למעשה, ההפך הוא הנכון, הם לא משופעים בעוצמה וכוח אלא בנוקשות מחשבתית וקושי רגשי בהתאמה לסביבה. לעיתים מלווה אותם חוסר בטחון מול האחרים ופחד מפני פגיעה בדימוי העצמי שלהם. התוצאה הינה תגובה תוקפנית כלפי אלה שלתחושתם פולשים למרחב האישי שלהם ומנסים לערער אותו.
תגובתם היא לא תמיד מתוך בחירה מודעת. אלא תגובה הישרדותי הבאה להגן על האגו הפגיע שלהם. פגיעותם רבה עד שאינם מרגישים שיש להם רשות מטעם עצמם לטעות. סוג של פרפקציוניזם ונרציסטיות קשה. התנהגות זו עלולה לנבוע מילדות שבה עמדו תחת ביקורת קשה ומתמדת מצד הסביבה הקרובה, בעיקר ההורים. האופן היחידי בו יכולו להגן על עצמם היה להתעקש על העובדות כפי שהוא/הילד רואה אותן.
עקרונית אנשים שאינם מסוגלים להודות בטעויותיהם, נמצאים במקום חלש בו אינם יכולים לשאת את הרעיון שאינם מושלמים, שאפשר לטעות לפעמים משום שלטעות היא תכונה אנושית. ובעיקר פוחדים להיפגע ומשקיעים בהתאמת המציאות החיצונית למציאות הפנימית שלהם ובכך מיישבים בתוכם את הקונפליקטים הפנימיים.
תגובתנו לאנשים אלה תלויה בנו והיא אישית. הטעות שאנו עושים היא בחשיבה שסירובם, התעקשותם ונוקשותם לא להודות בטעויות, נובע מעמדת כח, בטחון עצמי מפרז, זלזול באחרים וכו'. סיבות לקושי להודות בטעויות נובעות בדיוק מהסיבות ההפוכות: מקושי רגשי והעדר כוחות פנימיים להתמודד עם העובדה שטעו.