אני רוצה מכונית
יורם לביאנט
הפוסט הזה נולד ערב אחד עת רכבתי על מרכבת הברזל המפוארת שלי, מיטב הנדסת יפן, ברחבי עירי, בעוד העוברים והשבים מביטים בי בהערצה (לא ממש). התנועה הזדחלה לה כהרגלה ברחבי עירי, כלומר המרכבות האחרות, כמו זו שלי, נעו ברחובותיה כמו מרק סמיך ההולך ומתקשה עם חלוף השנים. במרכבות האחרות ישבו תושבי הממלכה, איש בדרכו ליעדו, בודדים בתוך מרכבותיהם. השעמום החמיר והחילותי לדפדף במסכי המידע של לוח השעונים עד שהגעתי למסך הזה:
מה? קראתי (בלב) בהשתאות? את מיטב כספי הוצאתי על מרכבת הפאר עתירת כוחות הסוס כאשר זו נושאת אותי אל יעדי באותה מהירות בה כרכרה עם סוסה אחת היתה נושאת אותי לפני מאה וחמישים שנה? היתכן? שפשפתי את עיני, גרדתי את פדחתי והחלטתי לצאת לחקור את הענין יותר לעומק.
משפחה בישראל מוציאה כ 30,000 שקל בשנה על אחזקת מכונית אחת. ההוצאה על רכב נחשבת שניה בחשיבותה בכלכלת המשפחה, אחרי דיור כמובן. האמנם? בפוסט הזה אנסה לעורר חשיבה מחודשת בנוגע לרכב הפרטי במשפחה. הפוסט ארוך מהרגיל ומכיל הרבה נתונים. מתנצל מראש אך הנתונים חשובים להבנת הנושא.
הוצאה של 30,000 שקלים בשנה אם יושקעו בהשקעה אחרת יצמחו ל 1,000,000 (מיליון!) שקל תוך 24 שנים. למה זה חשוב? משתי סיבות. אחת, כדי לזכור שבכל הוצאה כספית מוותרים על האלטרנטיבה העתידית של אותו כסף (הערך העתידי). שתיים, כדי להבין שההוצאה על רכב שנתפסת משנית בחשיבותה אחרי ההוצאה על דיור, מגיעה לסכומים המתקרבים לסכומים של הוצאה על דיור (מזכיר למישהו משכנתא?).
נו, אז מה? הרי צריך רכב כדי לנוע וצריך בית כדי לגור. מה לעשות?
האם באמת רכב פרטי הוא הכרח המציאות? לא. בטח לא כמו קורת גג. אבל אבל אבל, כל עוד אין תחבורה ציבורית בסופי שבוע, ההבדל בחופש התנועה בין בעלי רכב ואלה שאינם הינו משמעותי למרבית האוכלוסיה.
