למה אנחנו מקללים?
כתב: רן לוי
פעם, לא חקרו קללות. זה לא שאנשים לא קיללו: קללות, ככל הידוע לנו, הן חלק מרפרטואר הדיבור האנושי מאז ומעולם – ולזה עוד נגיע בהמשך. אבל מכיוון שקללות הן – מעצם הגדרתן – מילים אסורות, מילים שהן טאבו – הממסד האקדמי הישן התייחס אליהן באותו האופן שבו התייחסו למיניות וסמים פסיכודליים, למשל: נושאים 'נמוכים' ווולגאריים שאינם ראויים למחקר מדעי רציני. המעטים שכן ראו בקללות נושא ראוי למחקר ניצבו בפני אתגר נוסף, והוא העובדה שקללות נושקות למגוון רחב של דיסיפלינות מדעיות – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, נוירולוגיה, בריאות הנפש, וזו רק רשימה חלקית. כשמשהו שייך לכולם, הוא לא שייך לאף אחד – ומכאן שגם חקר הקללות נחשב למעין 'בן חורג' בנוף המדעי.
אבל המחצית השניה של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת הביאו עימן רוחות חדשות באקדמיה. מיניות וסמים – נושאים שבעבר נחשבו מוקצים מבחינת הממסד המדעי – הפכו להיות נושאי מחקר לגיטימיים – וגם הקללות עברו שינוי דומה. בהיפוך מוחלט של הלך הרוח מלפני שמונים שנה, הפסיכולוגים בימינו רואים בקללות חלון שמאפשר הצצה נדירה למנגנונים נוירולוגיים ותת-הכרתיים שלא קיבלו תשומת לב רבה לאורך השנים. הפסיכולוג האמריקני פרופ' טימותי ג'יי (Jay), שכתב מספר ספרים על הפסיכולוגיה של הקללות, אמר כי –
"אם אתה לא חוקר [קללות], אתה מפספס חלק גדול ממה שהופך אותנו לבני אדם."
לפני שנפתח את תיבת הפנדורה הזו שנקראת 'קללות', אולי כדאי קודם כל לשאול – מהי בכלל 'קללה'? על פניו, שאלה פשוטה: קללה היא מילה אסורה, מילה שהיא 'טאבו'. כולנו יודעים לזהות קללה כשאנחנו שומעים אותה – אפילו אם אנחנו, באופן אישי, לא נוטים לקלל הרבה. אבל דווקא המילה הזו, 'כולנו', היא החלק המאתגר בהגדרה – כי אין דבר כזה באמת 'כולנו'. ההגדרה של מילה אסורה היא במידה רבה תלויית תרבות – מה שאומר ש'כולנו' בישראל של 2019 זה לא אותו הדבר כמו 'כולנו' של ישראל מלפני מאה שנה, למשל. לדוגמה, באחד הפרקים הקודמים של עושים היסטוריה סיפרתי לכם על ההתנגדות בקרב מחדשי השפה העברית למילה 'עגבניה', כיוון שהיא לקוחה מהמילה 'לעגוב' – במובן של 'פרי התשוקה'. לפני מאה שנים 'לעגוב' הייתה מילה גסה – אבל היום היא נחשבת ללשון גבוהה, מילה 'נקייה' שיותר סביר להניח שנשמע אותה מיונית לוי בחדשות של שמונה בערב מאשר במוסך.
זאת ועוד, 'קללה' היא יותר מאשר התוכן המילולי של מילה – אלא גם הצליל שלה, המרקם, הטון והקצב. כשפולי מהגשש החיוור מתלונן ששייקה וגברי 'הכניסו לו את כל האלמנט' במערכון 'המוסך', אנחנו מבינים מיד באיזה אלמנט מדובר ולאיפה הכניסו אותו – למרות שעל פניו, לא נאמרה במערכון אף מילה גסה.
ובכל זאת, אפשר למצוא מוטיבים אוניברסליים בקללות. ראשית – בכל שפה שאי פעם דוברה בכדור הארץ היו קללות, ללא יוצא מן הכלל. שנית, כמעט בכל התרבויות ובכל הזמנים, קללות היו קשורות בקשר הדוק למספר נושאים ספציפים: מין, תחושות גועל – בדרך כלל מהפרשות גוף – חלוקות אתניים ומגדריות – וכמובן, דת. למעשה, המילה האנגלית Profanity, 'קללה', היא צירוף של המילים הלטיניות 'פרו' – לפני, ו'פאנום' – מקדש: דהיינו, דברים שאפשר לומר אך ורק מחוץ למקום קדוש. האוניברסליות הזו מרמזת על כך שקללות מבוססות על מנגנונים עמוקים ובסיסיים מאד במוח האנושי – או במילים אחרות, כפי שאומר טימותי ג'יי – הן חלק בלתי נפרד ממה שהופך אותנו לבני אדם.
מדוע אנחנו מקללים?
אם כן, בואו ונתחיל לפרק את החבילה המורכבת הזו, והצעד הראשון הוא להבין מדוע אנחנו מקללים. הסיבה הראשונה והמובנת מאליה היא כדי להעליב או לפגוע במי שאנחנו מקללים אותו – אבל אולי תופתעו לגלות שזו אינה הסיבה העיקרית כלל וכלל. רוב הזמן – כשני שליש מהקללות שאנחנו פולטים ביום ממוצע – אנחנו מקללים מסיבות הרבה יותר מעשיות ובנאליות. הנוירולוג והסופר סטיבן פינקר (Pinker) הגדיר עוד שלוש סיבות שבגללן אנשים מקללים.
הסיבה הראשונה היא כדי להדגיש משהו שאנחנו אומרים, למשוך אליו תשומת לב ולהביע עליו דיעה – ולא תמיד דיעה שלילית: למשל – 'אחי, הייתי בסופר וקניתי עגבנייה משהו בת של יצאנית.' מדוע אנחנו מרגישים צורך עז להמציא לעגבנייה שורשים משפחתיים מפוקפקים כדי להלל אותה? מכיוון שביחס למילים אחרות, קללות נושאות עימן אלמנט רגשי חזק ומודגש מאד. בנג'מין ברגן, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת סן דייגו שבקליפורניה הגדיר זאת כך –
"[השפה שבה אנחנו משתמשים] כדי להעביר רעיונות בזמן ובמרחב, היא בעלת רוחב פס מוגבל. אנחנו נעזרים בה כדי להעביר עובדות – אבל גם כדי להעביר מידע רגשי. [לקללות] יש את המטען הרגשי החזק ביותר."
במילים אחרות, במקום 'לבזבז' שלוש דקות בתיאור מפורט של טעמה המתוק של העגבניה, המרקם המשובח שלה ואיזו תחושה נפלאה היא משאירה כשהיא מחליקה במורד הגרון – אתה פשוט מעליב את אמא שלה וכולם מבינים למה אתה מתכוון. באופן דומה, נשתמש בקללות גם כדי להעביר רגשות אחרים – תסכול, כעס, הפתעה וכדומה.
סיבה נוספת שבגללה אנחנו מקללים היא כסימן לידידות וחברות לא-פורמלית עם מי שאנחנו משוחחים איתו, בבחינת – 'אנחנו חברים כל כך טובים, שאני אפילו מרגיש בנוח לרמוז שאמא שלך עוסקת במקצוע העתיק בעולם'.
העובדה הזו שיחקה לטובתו של דונלד טראמפ, למשל, שבמהלך מסע הבחירות שלו נחשף סרטון שבו הוא מספר כמה הוא אוהב לתפוס חתולים של דוגמניות. מתנגדי טראמפ ראו בשפה הגסה שלו עדות לאישיות בעייתית – אבל בקרב תומכיו של טראמפ, הגסות הזו נתפסה דווקא כביטוי לכנות ולאמינות שלו, מישהו שלא מפחד 'ללכלך את הידיים' ולדבר 'בשפת פשוטי העם'. במובן הזה, לקללות יש תפקיד חברתי חשוב: מחקרים שנערכו במקומות עבודה הראו בברור שקבוצות שבהם העובדים מרגישים בנוח לקלל אחד בנוכחות השני – עובדות טוב יותר, ורמת האמון בין החברים בקבוצה גבוהה יותר מאשר בקבוצות שבהם הקשרים החברתיים הם פורמליים ונוקשים יותר והעובדים צריכים לחשוב פעמיים על כל מילה שהם מוציאים מהפה. אגב, התפיסה הזו אינה שיוויונית בין גברים ונשים: המחקר מראה גבר שמקלל ייתפס כ'גברי' ומאצ'ואיסטי יותר – בעוד שנשים נתפסות כמקללות מתוך סערת רגשות ואיבוד שליטה ולכן יתקבלו לרוב באופן שלילי יותר.
הסיבה השלישית שבגללה אנחנו מקללים היא בתגובה לכאב – כמו למשל, אחרי שנכנסת עם הראש במשקוף או דרכת ברגליים יחפות על קוביית לגו שהשאירו הילדים בסלון. למעשה, עצם קיומה של חברת הצעצועים 'לגו' והעובדה שהחברה מצליחה ומשגשגת למרות שמיליוני הורים מקללים אותה, את המייסד שלה ואת העץ המשפחתי שלו בכל לילה – היא העדות המוחשית ביותר לכך שקללות הן בסך הכל מילים ולא לחשים מטא-פיזיים שמתגשמים במציאות.
על קללות וכאבהנטייה המובהקת שלנו לקלל בתגובה לכאב פיזי או נפשי מעלה שאלה מעניינת.
כאב, וזו עובדה ידועה, הוא לא עניין אבסולוטי, אלא תלוי מאד באיך אנחנו תופסים אותו באותו הרגע, בהתאם לנסיבות חיצוניות ובמבנה האישיות שלנו. גברים, למשל, ידווחו על כאב נמוך יותר – אם מי ששואלת אותם היא אישה.
במשך שנים רבות הדיעה המקובלת בקרב רופאים ופסיכולוגיים שלקלל בתגובה לכאב זה דבר שלילי: התנהגות שגורמת לנו לחוות את הכאב כחמור וגרוע יותר מכפי שהוא. המקור לסברה הזו היא תופעה פסיכולוגית בשם 'קטסטרופיזציה': הנטייה לתפוס אירוע שלילי מינורי יחסית כאירוע נורא ואיום, הרבה יותר קטסטרופלי מכפי שהוא באמת. למשל, 'הבוסית שלי בעבודה לא אהבה את המצגת שעשיתי – עכשיו אין לי שום סיכוי לקבל את הקידום שכל כך רציתי!'. קטסטרופיזציה כזו של אירועים טריוויאלים יחסית גורמת לתחושות של כעס וחוסר אונים ועלולה לפגוע במוטיבציה שלנו וביחסים החברתיים שלנו. גם קללות בתגובה לכאב נתפסו כסוג של קטסטרופיזציה: דהיינו, אם אני מקלל אחרי שנכנסתי עם האצבע הקטנה של הרגל בשולחן – אני מעצים את תחושת הכאב שלי, ולכן קשה לי יותר להתמודד עימו.
פרופ' ריצ'ארד סטיבנס (Sthephens), פסיכולוג מאוני' קיל (Keele) הבריטית, הכיר את ההשערה הזו – אבל משהו בה נראה לו לא הגיוני. אם לקלל היא תגובה שלילית ומזיקה לכאב – מדוע היא כה נפוצה? אפשר לקבל את זה שחלק מהאוכלוסייה ייטה להתנהגות כלשהי גם אם היא מזיקה בטווח הארוך – אבל כאן מדובר בתגובה כמעט אוניברסלית אצל בני אדם. נדמה שיש כאן סתירה מובהקת בין התנהגות שהיא מזיקה מחד, אבל נפוצה מאד מאידך.
פרופ' ריצ'ארד סטיבנס
כדי לבחון את העניין הזה, ערכו סטיבנס ועמיתיו ניסוי פשוט למדי – ניסוי שגם אתם יכולים לחזור עליו בקלות בבית. החוקרים אספו קבוצה של נבדקים, גברים ונשים, וביקשו מהם לבחור שתי מילים: הראשונה היא הקללה שהיו משתמשים בה אם, לדוגמה, נכנסו עם הראש במשקוף. השניה היא מילה שבה היו מתארים שולחן. לאחר מכן הציבו בפני הנבדקים דלי מלא במי קרח קפואים, וביקשו מהם להכניס את הידיים לדלי ולהחזיק אותן שם כמה זמן שיצליחו. בזמן שהם עם הידיים בתוך המים הקפואים, חצי מהנבדקים נתבקשו לחזור בקול רם על המילה ה'נייטרלית' שבחרו לתיאור שולחן, והחצי השני – על הקללה שבחרו. אם השערת ה'קטסטרופליות' נכונה, אזי הנבדקים המקללים אמורים להרגיש יותר מסכנים וכואבים ביחס ללא-מקללים, ומכאן שהם צפויים להחזיק מעמד פחות זמן עם הידיים בתוך הדלי.
תוצאות הניסוי היו חד משמעיות: הנבדקים המקללים החזיקו את הידיים במי הקרח בממוצע ארבעים שניות יותר מאלה שלא קיללו. זאת אומרת, לא רק שלקלל לא גורם לך לחוות כאב בצורה חמורה יותר – אלא להפך, קללות מפחיתות את תחושת הכאב.
מה פשר התופעה? סטיבנס ועמיתיו משערים שהסיבה היא שקללות מפעילות אצלנו את תגובת Flight Or Fight – 'ברח או הלחם': מנגנון הישרדות אינסטנקטיבי שהאבולוציה הטמיעה בנו עוד בימים שבהם האיום הגדול ביותר עלינו בלילה חשוך לא הייתה קוביית לגו אלא טיגריס, ואם קיללנו זה כנראה בגלל שהזנב הסתבך לנו בענפים. הם מבססים את ההשערה הזו על העובדה שקללות משפיעות לא רק על התפיסה הסובייקטיבית של כאב במוח אלא גם גורמות לשינויים פיזיולוגיים ברורים בגוף, כגון עלייה בקצב הדופק ומוליכות העור – תופעות הקשורות בקשר הדוק להפרשת אדרנלין. אם מישהו מקלל אותנו מתוך כעס, זה אומר שיש סיכוי שתיכף תהיה כאן גם אלימות – ובתגובה, הגוף מכין אותנו לקרב: הוא מפריש אדרנלין שמעלה את הדופק, מצמצם את זרימת הדם לכלי הדם הקטנים מתחת לעור – וגם, אולי, מפריש חומרים כימיים שעוזרים לגוף להתמודד עם כאב ולהדחיק אותו. מכאן שכשאנחנו מקללים בתגובה לכאב כמו מכה ממשקוף, אנחנו מפעילים את מנגנון ההשרדות הזה באופן יזום כדי להקל על עצמנו – אולי בדומה לאופן שבו ילד מוצץ אצבע כדי להרגע.
אגב, הקומיקאים תפסו את העניין הזה כבר לפני הרבה שנים. הומור, מטבעו, הוא משחק על הגבול העדין שבין בניית מתח ואי נוחות – והרפייה של המתח הזה. אנחנו רואים את מיסטר בין חוטף מכות, נכנס לצרות ועושה בושות – ואנחנו צוחקים רק כי אנחנו יודעים ששום דבר מזה לא באמת יזיק לו: אם היינו רואים מישהו באמת חוטף מכות ברחוב, כנראה שזה לא היה משעשע אותנו במיוחד. גם קללות יוצרות את אותן תחושות של מתח ואי נוחות – ויש הרבה קומיקאים שמשתמשים בהן בהופעות. זו בדיוק הסיבה, אגב, שג'רי סיינפלד למשל לא מוכן להשתמש בקללות בהופעות שלו: הוא, וקומיקאים רבים אחרים, רואים בקללות צורה נחותה של קומדיה – Cheap laughs, כפי שסיינפלד מכנה אותן: דרך קלה לגרום לקהל לצחוק בלי באמת להתאמץ.
