תוכן ממכר
כתב: עמית נויפלד
בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי חושב לא מעט על ההשפעות שיש לטכנולוגיה על חיינו. דווקא כחובב
בשונה מאחרים, אני לא מגיע לנושא ממקום של טכנופוביה, אלא דווקא ממקום של היכרות אישית ועמוקה עם כל הדברים היפים והמועילים שהטכנולוגיה מביאה עמה. את חוויית הקבוצות של הפייסבוק עוד הספקתי לחוות כילד בפורומים של תפוז, אחדים מהם, רחמנא ליצלן, אפילו ניהלתי. התבגרתי בתוך תיבת צ'אט של ICQ וגם היום אני חובב גאדג'טים, טכנולוגיה ורשתות. ואם כל זה לא מספיק, במקצועי אני מנהל פרויקטים בתחום של "עיר חכמה". במילים אחרות, אני יליד העולם הדיגיטלי, בטח לא מהגר, וככזה (ורק למען הסר ספק) אין לי כוונה לצאת בקריאה גורפת להתנתקות. יותר בכיוון של הזמנה להתנהלות נבונה.
בין אם נודה בכך ובין אם לא, במקום להשתמש בטכנולוגיה לטובתנו, מרביתנו הפכנו לעבדים שלה. לשימוש המוגבר והמוגזם בטכנולוגיה יש כמובן השלכות, הן בריאותיות והן חברתיות. צוואר תפוס, מיגרנות, פגיעה בראייה, סיכונים הנובעים משימוש בסמראטפון בזמן נהיגה, אבדן חלקי או מלא של היכולת לנהל שיחה בעולם האמיתי מבלי להיות מוסח, פגיעה ביכולת לתקשר באופן אנושי, לייצר אינטימיות ולהקדיש זמן ראוי לרומנטיקה עם בני זוג.
כל אלה ייתכן ומוכרים, אבל ישנו היבט נוסף, שלדעתי אינו זוכה לתשומת הלב הראויה, והוא הפגיעה המתמשכת בפרודוקטיביות וביצירתיות. בשנה האחרונה עשיתי כל שבוע פגישה עם מאמן אישי (קואוצ'ר), שאליו נסעתי בערך שעה הלוך ושעה חזור. משהסתיימו הפגישות הבנתי פתאום שיש משהו שאני מאוד מתגעגע אליו, והוא לא קשור דווקא לפגישות עצמן. הבנתי שאני מתגעגע לשעה הזאת עם עצמי באוטו, שבה שמעתי מוזיקה או סתם נהגתי. זאת הייתה סוג של מדיטציה בשבילי, זמן שבו המחשבות מסתדרות להן מעצמן. מעין מקלחת אחת ארוכה שבה הייתה לי הפריבילגיה לתת למחשבות ותובנות חדשות לשקוע למקומן הנכון.
