תכנון כלכלי של העיזבון בכפר הגלובלי
עו"ד אבירם הנדל
בעולמנו הגלובלי, אנו עדים לתופעה ההולכת וגוברת ובמסגרתה יותר ויותר אנשים חוצים יבשות וגבולות מדינתיים, רוכשים נכסים ומקימים עסקים חובקי עולם, פותחים חשבונות בנק במדינות שונות, וכל זאת לעיתים, תוך שינוי מקום מושבם ו/או אזרחותם.
מאחר שבכל מדינה אשר בה מתבצעת פעילות כלכלית חל דין שונה, אחת מדרכי ההתמודדות היא לאחד ככל האפשר, באמצעות כללי ברירת דין, את הדין החל על הפעילות במדינות השונות, כדי להבטיח, עד כמה שניתן, אחידות וקוהרנטיות בטיפול המשפטי. הסדרת הסוגיה והטיפול באותם המקרים שבהם מתעורר "דין זר", נעשית בדרך של התווית כללי משפט בין-לאומי פרטי במסגרת מערכת הדינים של כל מדינה ומדינה, אשר תפקידם להכריע בשאלות של ברירת הדין המהותי החל, בחירת סמכות השיפוט, וקביעת מעמדן ונפקותן של הכרעות שיפוטיות זרות המובאות בפני הערכאה המקומית.
אחד החידושים המשמעותיים שנכנסו לתוקף בעניינים אלה ובפרט בתחום דיני הירושה, הוא תקנת האיחוד האירופי 650/2012 בדבר סמכויות שיפוט, הדין החל, הכרה ואכיפה של החלטות וקבלה ואכיפה של מסמכי מקור, בענייני ירושה ובדבר יצירת תעודת ירושה אירופית. התקנה היא מעשה חקיקה לכל דבר, שיש לו תחולה ישירה במרבית מדינות האיחוד האירופי (פרט לממלכה המאוחדת, אירלנד ודנמרק) החל מיום 17 באוגוסט 2015. הוראות התקנה טומנות בחובן שינויים ותמורות לא מעטים, אשר מתוכם ניתן לגזור השלכות מעניינות לעניין תכנון כלכלי של העיזבון.
לשם הדוגמה, אחד הסעיפים המרכזיים בתקנות החדשות עוסק בשאלת ברירת הדין החל על חלוקת עזבונו של הנפטר. כידוע, דיני הירושה בישראל הם דינים ליברליים, אשר הולכים בדרכו של המשפט המקובל, ומאפשרים לאדם חופש הורשה מוחלט. כך, יכול המוריש להעביר את רכושו לכל מאן דהוא שבו יחפוץ כמעט וללא כל התערבות מדינתית.
כך, למשל, אדם יכול לבקש לתרום את רוב כספו לקרן צדקה. במקרה אחר, אדם רשאי לבקש לנשל את מי מילדיו לנוכח העובדה שלדידו אינו ראוי לירושה בשל יחס מחפיר או בשל העובדה שכבר קיבל הענקות רבות בחייו. אדם רשאי גם להוריש את רכושו לנאמנות שהילדים הם נהנים בה, ואף לקבוע כי האחרונים יהיו רשאים ליהנות מפירותיה בלבד כאמצעי לשמירת ערכם של הנכסים לתקופה ממושכת. במקרים אלו איזון חלוקת הרכוש יעשה באמצעות הצוואה.
מנגד, יש מדינות לא מעטות, ולמעשה מרבית מדינות האיחוד האירופי, המשלבות מטעמי מדיניות הוראות המחייבות שחלק מרכושו של אדם יעבור ליורשיו הטבעיים - בני משפחתו ללא כל תלות ברצונו האישי (forced heirship). הוראות אלה קובעות כי אחוז מסוים של הירושה יעבור לבני הזוג הנותרים בחיים, לילדי המוריש, או – בהיעדרם של אלה – לקרובים אחרים של המוריש. לצורך הדוגמה, אם תושב צרפת ערך צוואה לפיה הוא מבקש לתרום את כל כספו לבית חולים כלשהו, המשמעות היא שהחלק הכפוי יעבור ליורשיו על פי דין ורק החלק הנותר יועבר לנהנה על פי צוואתו.
יתרה מכך, יש מדינות אשר אף קובעות בחקיקה כי צאצאי המוריש יכולים לתבוע שבחישוב העיזבון יובאו גם מתנות ומענקים שניתנו לאחרים סמוך למות המוריש (clawback) כדי למנוע את עקיפת החוק. מספר השנים שלגביהן יש לעשות חישוב רטרואקטיבי שכזה משתנה ממדינה למדינה.
בדרך כלל, האמנה מחילה (בסעיף 21) על עיזבון, כברירת מחדל, את דין מקום מושבו הרגיל(habitual residence) של האדם בעת פטירתו. ואולם, לצד זאת, בהתאם לסעיף 22 לתקנה המאפשר למוריש לבחור את הדין שיחול על עזבונו, אדם המחזיק במספר אזרחויות, ומקום מושבו באחת ממדינות האיחוד האירופי, יוכל לבחור לאמץ את הדין של כל אחת ממדינות האזרחות שלו.
לשם ההמחשה, אדם שמקום מושבו במדינה המחייבת אותו להוריש נתח מעיזבונו לצאצאיו, יוכל לבחור לאמץ את דין מדינת אזרחותו הנוספת, וכך "ליהנות" מחופש ירושה רחב יותר, ככל שהדבר ניתן על פי דין מדינת האזרחות. ברמה המעשית, יש להדגיש, כמובן, כי בחירתו של אדם לאמץ דין שונה ממקום מושבו צריכה לקבל ביטוי מפורש בצוואתו.
הואיל ויש אזרחים ישראלים רבים המתגוררים כדרך קבע במדינות האיחוד האירופי, ועם כניסתן לתוקף של תקנות האיחוד האירופי יש בידיהם 'כלי עבודה' נוסף ומשמעותי בארגז הכלים לתכנון ועיצוב הונם האישי והמשפחתי.
