להיות אנשים לא מאוזנים
עמית נויפלד
המונח איזון עבודה בחיים (Work Life Balance) מעולם לא היה חביב עלי. ראשית הוא מרמז על דיכוטומיה חריפה ממנה משתמע כי העבודה היא הניגוד המוחלט לחיים, שנייה אחת למוות אולי , בעוד שבפועל, העבודה היר רק רובד אחד של פעילות אנושית, בו אנחנו יוצרים קשרים, מעניקים שרות, בוחרים אם לרדוף אחר כבוד חיצוני או לכונן אופי חזק ועצמאי, ומחליטים בכל יום מחדש אם להיות אנשים טובים יותר או פחות.
שנית, איזון מתקבל בנקודת האמצע, בשוויון הממשי או המופשט בין שני חלקי המשוואה. לפיכך, הרעיון של איזון עבודה-חיים טומן בחובו את ההנחה כי העבודה צריכה לקבל משקל זהה לשאר פעילויות האדם. במילים אחרות, הזמן שאנו משקיעים בהתפרנסות, יהיה משלח היד שלנו אשר יהיה, אמור להיות שווה לזמן אותו אנו משקיעים בגידול ילדים, בטיפוח קשרים חברתיים, בעיסוק בתחביבים, במעורבות פוליטית או התנדבותית, בפעילות גופנית וכך הלאה. חצי בחצי.
אם נוסיף לרעיון מטריד זה את העובדה שיום עבודה נורמטיבי נמתח על פני 9 שעות, ונפחית משארית היממה שבע שעות מומלצות לשינה, ניוותר עם שמונה שעות בלבד לתוכן אנו מתבקשים לדחוס את העושר הרבגוני הקרוי חיי אדם. ברטראנד ראסל, שבשנת 1932 כתב את "בשבח הבטלה", מאמר בו חזה עולם של ארבע שעות עבודה ביום, שמצדו יוביל לתרבות פנאי מפותחת בכל המעמדות, בוודאי היה מתהפך בקברו לו היה מתוודע לקשיים בהם נתקל הניסיון להפחית את שעות העבודה של הישראלים בשעה אחת בלבד, מ-43 ל-42 שעות שבועיות.
