חוקרים מאוניברסיטת תל אביב חשפו חוקים שמכתיבים הורשה אפיגנטית שלא דרך ה-DNA

ד"ר עודד רכבי

 

 

​

​

​

​

​

 

 

 

החוקרים ביקשו לדעת מדוע ההורשה האפיגנטית נעלמת לאחר מספר דורות. הם גילו  דרך שבאמצעותה ניתן לאפס את שעון העצר ולהתגבר על מנגנון השכחה של התגובות האפיגנטיות המורשות
ד"ר עודד רכבי
 
חוקרים מאוניברסיטת תל אביב חשפו חוקים שמכתיבים הורשה אפיגנטית, כלומר הורשה שלא דרך שינויים ברצף ה-DNA, לאורך הדורות. את המחקר, שהתפרסם בסוף השבוע בכתב העת החשוב Cell, הוביל ד"ר עודד רכבי מהמחלקה לנוירוביולוגיה בפקולטה למדעי החיים ומבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, יחד עם תלמידתו לאה חורי-זאבי.
 
"יצורים חיים מגיבים לסביבתם על ידי שינויים אפיגנטיים", מסביר ד"ר רכבי, "כלומר שינויים שאינם שינויים ברצפי ה-DNA עצמם. שלא כמו שינויים גנטיים, שהם שינויים קבועים, שינויים אפיגנטיים הם פלסטיים ודינמיים. כך, לדוגמא, בתגובה לאתגרים סביבתיים, מולקולות בשם small RNA יכולות לחסום ביטוי של גנים מסוימים ב-DNA עוד במהלך החיים של האורגניזם הבודד. רוב התגובות האפיגנטיות הללו נמחקות בתאי המין, בתהליך שנקרא תכנות מחדש (Reprograming). בגלל המחיקה הזאת של הזיכרון האפיגנטי, אימון שלנו בחדר הכושר היום לא יגרום לילדינו להיות חזקים יותר".
 
חמישים שנה לפני דרווין, ז'אן-בפטיסט לאמארק ניסח תיאורה של אבולוציה לפיה תגובות לסביבה יכולות לעבור מדור לדור, אבל כשל בזיהוי המנגנון, בין היתר כי התעלם מאותו תכנות מחדש בתאי המין. לאמארק סבר בטעות שלג'ירף יש צוואר ארוך מאחר שאבותיו מתחו את הצוואר כדי להגיע לעלים הגבוהים, מאמצים שנשאו פרי אצל הצאצאים שנולדו עם צוואר ארוך יותר. ולמרות שראייה פשטנית זו הוכחה כשגויה, גילויים חדשים בשנים האחרונות מצביעים על כך שהורשה אפיגנטית קיימת, והיא מתווכת על ידי העברת מולקולות מסוג small RNA מדור לדור.

​

להמשך הכתבה