מרוקו : העיר האימפריאלית פס
גילי חסקין
http://www.ynet.co.il/images/kav.jpg
מרוקו היא סיפורו המרתק של הניגוד בין הצינה המנשבת מהרי האטלס המושלגים לבין נשימתו החמה של המדבר. יש בה מצודות בוץ, כפריים בֶּרְבֶּריים וערים שהיו בעבר בירותיהן של אימפריות ומתחו את גבולותיה של מרוקו, צפונה ומזרחה. ובליבה - פס, שהיא צוהר לחיים של ימי הביניים בעולם הערבי.
פס היא אחד המרכזים העתיקים של האיסלאם ובשל כך אחד מכינוייה הוא "העיר הקדושה". היא היתה בירתם של האידריסיים, שליטיה הערביים הראשונים של
מרוקו, שהביאו אליה את דתו של מוחמד והיא גם העתיקה שבין הבירות האימפריאליות במרוקו.
ג'לביה, תרבוש והרים של קוסקוס
פס שוכנת למרגלות הרי האטלס התיכונים, באגנו של נהר סֶבּוּ, בתוך מרכז חקלאי פורה. לפי המיתוס, היא נוסדה כעיר מוסלמית באמצע הדרך בין שתי ערים: ווֹלוֹבּוֹליס הנוצרית וסֶפְרוּ היהודית במאה השמינית לספירה. שליטת תושביה על מרכזי העצבים ועמדות הכוח מיוחסת לעיתים למיקומה של פס בליבה של המדינה.
מספרים כי המייסד המיתי של העיר, מולאי אידריס הראשון, שלימים הפך לקדוש, הלך לאורך המים היוצאים ממעיין ראס-אל-מה, עד שהגיע למישור מוריק, ושם המליץ לו איכר זקן, לייסד את עירו. תוך כדי בנית הבניין הראשון של העיר לגדת הנהר, מצא גרזן זהב, Faz, וזה המקור לשמה של העיר.
ה"פסים", תושביה של פס, ידועים ברחבי מרוקו כפקחים ומתוחכמים. מלעיזיהם טוענים, אולי בקנאה, שהם קמצנים. הם פיתחו תרבות עירונית מתקדמת, מסורת אינטלקטואלית, מטבח, לבוש וסגנון מיוחדים.
כך למשל, הלבוש העירוני האופייני הוא ג'לביה לבנה עם רצועה רקומה בחוטי כסף. זהו גם מקורו של התרבוש המוסלמי ומכאן שמו - פס. המאכל האופייני לעיר הוא עוף אפוי בטאג'ין והרים של קוסקוס מבושל עם קינמון וצימוקים, כשמסביבם צלחות קטנות של זיתים, יוגורט וכיכרות ענקיים של לחם. מנה מפורסמת אחרת היא פסטיליה פסית, מעדן מבצק עלים, בשר יונים טחון ואבקת סוכר.
הווריאציה המרוקאית ל"גטו" האיטלקי
הסיור בעיר החדשה, "פס אל ג'דידה", שנוסדה במאה ה-13, מתחיל בדרך כלל ברחבה שמול ארמון המלך. ארמון זה נחשב ליפה ולגדול ביותר מבין ארבעה עשר ארמונותיו של המלך ושטחו כ-820 דונם, בערך כגודלה של ירושלים העתיקה. הקומפלקס נבנה במשך כ-700 שנה ולו שבעה שערים, אחד לכל יום בשבוע, כולם מעוטרים במלאכת מחשבת של עבודת ברונזה.
ראשית, נשימה פעמינו אל המְלָאח, שכונותיהם הסגורות של היהודים, הווריאציה המרוקאית ל"גטו" האיטלקי או ל"חוּדֶריָה" הספרדית. ישנן סברות שונות באשר למקורו של השם "מלאח": אולי משום שהשטח נחשב למלוח, כלומר בעל איכות גרועה; או בגלל שהמלאח הראשון הוקם במקומו של שוק המלח; ואולי משום שאחד העיסוקים היהודיים היה שימור ראשיהם המותזים של אויבי המלח, על ידי המלחתם, טרם הצגתם לראווה על חומת העיר.
המלאח התקיים בסימביוזה בין השליט לבין נתיניו היהודים. הם היו אוכלוסיה שסיפקה לו שירותים מסחריים ופיננסיים והיה קל יחסית להטיל עליה מיסים, והוא נתן להם את ההגנה החיונית בערים תוססות ורוויות מהפכות כבמרוקו. כיום המלאח ריק מיהודיו, אם כי כמה מהתושבים עדיין זוכרים אותם לטובה. אני התרשמתי שמרוקו חסרה ליהודיה, לא ברור עד כמה הם חסרים לה.
הסתייענו במדריך מקומי כדי לסייר בעיר. הבית שהרמב"ם שהה בו בדרכו מספרד למצרים היה קל יחסית לאיתור. זהו הבית שבו חי "הנשר הגדול", מגדולי ההוגים של העם היהודי בכל הדורות. לא רחוק משם, חי במאה ה-14 אבן ח'לדון, מחשובי ההיסטוריונים הערביים.
שמירה על בית קברות של מיעוט הינו קריטריון מצוין ללימוד על מידת סובלנותו של משטר ואנו מוצאים את בית הקברות היהודי שמור ומטופח. שומר המקבל את שכרו מהמדינה מקפיד על הניקיון ומסביר לנו פנים. במרוקו, ליהודים אסור להיכנס לבית קברות מוסלמי ולהפך.
