היפי, פאשיסט, אדם חופשי- על רוברט א. היינליין
בכל פעם שאני פוגש מישהו שאוהב לקרוא, אבל אינו קורא מדע בדיוני- אני שומע את אותו הדבר. מדע בדיוני? עזוב, זו ספרות פשוטה, חסרת תיחכום. סופרי המד"ב עסוקים יותר מדי באקדחי הלייזר והחלליות שלהם, מכדי להקדיש תשומת לב לעקרונות הספרות היפה: התפתחות עלילתית, דמויות משכנעות וכדומה.
מי שהקשיב לפרקים הקודמים של 'עושים היסטוריה!' שעסקו באסימוב, קלארק וסופרים אחרים ודאי השתכנע שמדע בדיוני הוא סוגה הרבה יותר עמוקה ומרתקת מכפי שמקובל לחשוב. אבל עם כל הכבוד לענקים כדוגמתם של אסימוב, מעטים קראו אותם מחוץ לגבולות קהיליית חובבי המדע הבדיוני. אין בכך פחיתות כבוד: כמה אנשים, מעבר לגבולות קהילת חובבי התעלומות הבלשיות למשל, קראו את אגתה כריסטי? לכל אחד מאיתנו יש את ההעדפות והאהבות האישיות שלו, זה ברור.
אך גיבור פרק זה הוא יוצא דופן.
רוברט אנסון היינלין היה ועודנו עוד, אחד מסופרי המדע הבדיוני הבודדים שהצליחו לחמוק אל מעבר לחומות הגבוהות של הגטו הז'אנרי. בתקופה שבה סיפורי המדע הבדיוני יצאו לאור במגזינים עשויים נייר זול במחירי ריצפה, סיפוריו של היינליין התפרסמו בעיתוני הערב של המיין-סטרים. בימים שבהם עלילה בספרות המד"ב הייתה לפעמים לא יותר מאשר מערבון ספגטי בחלל, ספריו של היינלין עסקו בנושאים בוגרים ופרובוקטיביים: פוליטיקה, מין וסטיות חברתיות.
ספריו של רוברט היינלין זכו בלא פחות משבעה פרסי הוגו יוקרתיים, אחד מאותם אותות הכבוד שכל סופר מתחיל מייחל להם. היינליין, אסימוב וקלארק נחשבים לשלושת סופרי המדע הבדיוני הגדולים של המאה העשרים. העובדה שהיינליין כבש גם את ליבם של המעריצים המושבעים של הז'אנר, כמו גם זכה להצלחה רבה אצל הקהל הרחב, מלמדת על המורכבות וההיקף של יצירותיו.
אותה מורכבות משתקפת גם באישיותו המרתקת, ותעיד על כך העובדה המדהימה הבאה. היינלין הצליח, כמעט באותה השנה, לכתוב שני ספרים שנחשבים ליצירות מופת. אחד הפך לספר חובה באקדמיות צבאיות, והשני הפך לתנ"ך של תנועת ההיפים הביטניקית: שתי קבוצות שלא יכולות להיות רחוקות יותר, מבחינה רעיונית, זו מזו.
