חוויה להשתמש – Leica A
מאת אלעד אקרמן
מדי פעם אני קורא סיפורים על אנשים שמצאו אצלם במשפחה מצלמת לייקה משנת תרפפ"ו. יום אחד מצאתי את עצמי בסיפור דומה. כדרך אגב, דוד שלי סיפר לי שהוא מחזיק אצלו לייקה מדגם A. ביקשתי לקחת אותה לסיבוב ולשמחתי נעניתי ברצון. בירור קצר באינטרנט העלה שהמצלמה שבידיי יוצרה בשנת 1928. חתיכת היסטוריה.
סקפטיות, זה מה שהרגשתי כשהוצאתי אותה מנרתיק העור העייף. האלמנט הקדמי של העדשה נראה עכור לגמרי, אבל עם קצת ניקוי הוא חזר להיות כמו חדש. מעבר לכך, הכל יצוק ובנוי היטב. מתכתי. מדויק. קר. גרמני. מספר סידורי ליד העינית. מכסה תחתון עם סגירה ברורה. חץ לפתיחה, חץ לסגירה. נעילה הרמטית. לחיצה על המחשף – הכל עובד. אין מקום לטעויות.
מקווה לטוב
ה-M1 שכבה בארון כמה עשורים ארוכים. פה אין צורך בסוללה, אפשר לשכוח ממד אור. פשוט צריך להבין מה עושים, לסמוך על חוש הצילום ולקוות לטוב. בכל זאת, היא כבר בת למעלה מ-80. סיבוב ניסיון, יום שישי בבוקר בעיר הגדולה. אני אוהב לצלם ארכיטקטורה. מתחיל לצלם. לוחץ על המחשף. שומע את הקליק, מותח את הסרט (כמה סיבובים צריך... לא, אין ידית דריכה). אבל רגע, השמש חזקה עכשיו. צילמתי בצמצם פתוח מדי. צריך לסגור קצת. אני מנסה. לא מצליח. הלייקה עקשנית. לשונית בחירת הצמצם תקועה. מוציאה לי לשון.
מפעיל קצת כוח, פוחד לשבור, להרוס. הנה, הצלחתי. תריסי הצמצם נסגרים לאט. לפעמים אני גם זוכר לכוון את מד המרחק. צילמתי איתה חתול חמוד על פח הזבל, אבל אחרי שהלכתי משם גיליתי שהייתי קרוב מדי וממש לא בכיוון. אז חזרתי וצילמתי שוב. החתול חיכה לי.
עכירות אותנטית
העינית קטנה, אני מתאמץ לראות דרכה. סבלנות, צריך הרבה סבלנות. הרגשתי את הלייקה כאילו מבקשת: תעזור לי. הוצאת אותי משנת היופי שלי, הפחת בי סרטים ועכשיו אתה רוצה שאפיק לך תצלומים. אז תעזור לי. אני יכולה להיות הסבתא-רבא של המצלמה שלך. אני לא דיגיטלית ופיקסלים ממש לא מעניינים אותי. תשאל את דוד שלך כמה הוא צילם איתי. מלחמות, שמחות, צעדת ירושלים, ילדים, סבא, סבתא. מה אתה חושב לך?
האמת? לא חשבתי שהיא תעבוד בכלל. בכל פעם ששמעתי את הקליק נתמלאתי שמחה. סקרן אותי לדעת מה ייצא ממנה. נכון, היא עושה קולות של מצלמה שעובדת, אבל מי יודע מה הולך בפנים? כרם התימנים. בתים עתיקים. קליק. חבורת אנשים מצטלמת על גדות המזרקה של אגם. קליק. אנשים עוצרים אותי ברחוב. שואלים. נוגעים. היא עובדת? זה חי? עדיין מצלמת?
כן. קצת בולעת סרטים, קצת מקמטת קצוות. קצת כתמי אור שמעניקים נופך הזוי ומקורי לצילומים, אבל מצלמת. את מה שעושים בפילטרים של אינסטגרם, היא עושה לאט, עם פילטרים של זמן ושל עכירות. אבל העכירות הזו יפה לה. היא אותנטית. אני לא מחבב את המילה אבל זה בדיוק מה שהיא.
איך יצא?
העינית הקטנה מכריחה אותי לחשוב שלוש וארבע פעמים לפני הלחיצה. מנסה שוב לאמוד את המרחק מהאוביקט. מביט לעננים, לשמש, מחפש את הצל. חושב על הצמצם. סגור מדי? פתוח? איך אפשר להיות בטוח? ואם לא ייצא טוב?
אז לא ייצא טוב. זה חלק מהחוויה. אי אפשר שהכל ייצא טוב. משועשע מהמחשבה שמצלמה בת יותר מ-80 נכנסת אצלי לתיק צד קטן יחד עם ארנק, טלפון סלולרי וצרור מפתחות. מצלם עוד בניין. מחפש נקודות צפייה מעניינות. מישהו שואל אם אני מוכר. האחיזה שלי מתהדקת, אני כמעט מתאהב בה. מתחיל לפתח הנאה גלויה מהציפייה לפיתוח. מחוסר הידיעה שאין לי מושג איך יצא, אבל בטח יצא משהו.
סוף טוב
נהנה מחוסר האפשרות לראות ולמחוק. מבין שמה שקורה עכשיו מעניין וחשוב יותר מכל פרט טכני. הפשטות מנצחת. ההנאה גלומה בפרטים הקטנים. כיף לצלם בה. כאן אין ממשק וחוויית משתמש. זו חוויה להשתמש, חוויה אמיתית. לכמה רגעים זה גם לא מעניין. התריס על 500. הכי מהיר שיש.
העיניים מחפשות אתגרים ארכיטקטוניים. מוצא. מכוון. מצלם. קליק. מותח, מקווה שהסרט עוד לא נגמר. אבל גם לסרט טוב יש סוף. חייב להיות. כשגלגלתי את הסרט אחורה הוא נתקע. במעבדה הוציאו אותו, הייתי בטוח שהלך עלי. אבל לא. הצלחתי לצלם ולראות בדיוק את מה שהרגשתי, עם עוד כמה שריטות, קימוטים וצבעים. הרגשתי הכי 1928 שאפשר.
המוכר בחנות הצילום הביט בה ושאל אם אפשר לגעת באושר. בטח, קח סיבוב על האושר, אבל תחזיר.
