אי האמנות נאושימה
ד"ר גילי חסקין
אחד המקומות הפופולריים כיום ביפן הוא נאושימה (Naoshima), אי של אומנות מודרנית, הנמצא בלבו של הים הפנימי של יפן. המקום העניק השראה לאחד מסרטי ג'יימס בונד – "האדם בעל הקעקוע האדום" ( The Man with the Red Tattoo), שנכתב על ידי ריידמונד בנסון (Raymond Benson) והוסרט כאן.
נאושימה אינו אתר תרבות יפני קלאסי. לא מזכיר את קיוטו, או קאנאזאווה. לא נמצאים פה טירה החורקת כזמיר, לא ציורים קלאסיים של טווסים, אנפות וידידי החורף – שזיף, במבו ואורן. אלא משהו שונה לחלוטין. אפילו פרחי הדובדבן שהתהדרו בכסות לבנבנה בראשית חודש אפריל, נראו הפעם כנספח, כשוליים רקומים לדבר עצמו.
"בנס קומפני", חברת הוצאה לאור מאוקיאמה והבעלים של רשת ברליץ, הזמינה את האדריכל המינימליסט טדאו אנדו (Tadao Ando), לעצב חלק ניכר מפארק ולהפוך אותו למרכז אמנות בינלאומי. אנדו נענה לאתגר, חלומו של כל ארכיטקט. עבור כל מבקר כמעט, הבניינים בנאושימה מפתיעים. יש המגדירים אותם כ"סופר היי-טק". הם נראים כמבנים שייבנו במאה ה-23, עם בטון מזוין אפור וכל החידושים של הדור הבא. אולם מכמה בחינות נדמה כי הם מתכתבים דווקא עם העבר. פונים אל עקרונות של צמצום, פשטות וריכוז, האופייניים לשירת ההאיקו המינימליסטית, לסידור הפרחים איקבנה (Ikabena), לציורים היפניים ולתיאטרון ה"נו", של פעם, המאופיין בחינניות מאופקת ובשימוש במסכות. הטכנולוגיה של נאושימה היא דווקא , מרגיעה ומאיטה, עד כדי כך שיש הטוענים שחשים באוויר, רוח של מדיטציה. איני יכול להעיד על עצמי שחשתי חוויה מדיטטיבית, אבל בהחלט חשתי מנותק מן הזמן והמרחב. זוהי סימביוזה של טבע, אדריכלות ואמנות.
התרכזו כאן לא מעט חומרים מהם בנוי פרויקט מוצלח: אי של זבל, לייתר דיוק, אי של מחזור שהיה בבעלות "מיצובישי", עם חופים זהובים, מים כחולים וגבעות מיוערות. תוסיפו לזה את משפחת בנסה (Benesse) העשירה, שרצתה לתרום לקהילה והרבה רצון לפאר ולרומם את שמה. למרקחת הזאת נוסיף את האדריכל האוטודידקט טדאו אנדו (Tadao Ando) מאוסקה, שעבודתו מתאפיינת בקירות בטון חשוף ובשימוש נרחב וייחודי בתאורה טבעית. כעת, כשהתבשיל כמעט מוכן, נפזר עליו אומנים מודרניים, שמקבלים ביטוי במבנים דמויי זיגזג, עשויים בטון, כשהיחידה הבסיסית שלהם היא הטטמי, המזרון היפני. במוזיאונים הקטנים הפזורים באי, יש אוסף של פריטי אומנות סופר מודרנית, מהעולם כולו. ביניהם יצירות אימפרסיוניסטיות של מונה, שמצליחות לצבוע חדר שלם בעושר של צבעים ג'יימס טורל (Tadao Ando), שמפסל באור. זו לא טעות. הוא לא משתמש באור. לא מדובר כאן בהבזקים של אור כמו אצל קאראווג'ו ולא משחק נהדר בכיווני אור, כפי שעושה וולסקז. האור אינו כלי עזר, אלא המדיה בעצמה.
נאושימה לא דומה לשום דבר, לא במזרח ולא במערב. לא בחברות מסורתיות ולא בארצות מודרניות. היא מנסה, במדה רבה של הצלחה, להזיז הצדה את הסחות הדעת ולהשתמש במסגרות ובאור ובדממה, על מנת להרגיע את המוח ולהגביר את הריכוז. מרבית המוצגים אינם יפניים, אבל העיצוב הוא מאד יפנים. לטעמי, היפנים הם אלופי ההנגשה. כך למשל, במוזיאון מיהו (Miho) שליד קיוטו, יש מעט מוצגים יחסית. אפשר לכנס את כולם בשני חדרים של ההרמיטאז' של סנט פטרסבורג, אבל ההנגשה שם, באדיצ'י (Adichi) ובעצם בכל מקום, יוצרת חוויה עילאית. באתר שנקרא House Project הצליחו לשמור על רקמה אנושית חיה. כפר ששישה מבתיו הפכו למוזיאונים קטנים לאומנות, במוזיאון בנסה, שהוא גם מלון יוקרתי, ריכזו עבודות של יוצרים אוונגרדים. לא מדובר על מאטיס, גם פיקאסו כאן הוא דור ישן. אפילו לא מירו. במוזאון בנסה נוטים חיבה מיוחדת לאמני הפופ-ארט, תנועה אמנותית שמרכזה היה בעיקר בארצות הברית ובאנגליה החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. התנועה הקיפה תחומי תרבות שונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, אופנה ועוד. אמני הפופ ארט בחנו את ההשפעה ההדדית של תחומי התרבות השונים. המאפיין של עבודותיהם היה בהכנסה של חומרים חוץ אמנותיים לעבודות, כגון קומיקס, פרסומות ועוד. העבודות מתאפיינות בדרך כלל בצבעוניות עזה. יש הרואים בה תגובה לאקספרסיוניזם המופשט, שבאה לידי ביטוי בשיבה אל הפיגורטיביות ומשיכות הצבע בהן על פי רוב נקיות וחדות. כמו כן, ניכרת כאן חיבה לתנועה האמנותית "ארטה פוברה" (אמנות ענייה), המוכרת בזכות השימוש שהיא עושה בחומרים דלי ערך, אשר פעמים רבות מגיעים מן הטבע הסובב אותו — פחם, שקיות נייר, פלדה, ערימות אבנים, פסי רכבת, צמר, שקי יוטה מלאים תירס, וקקטוסים.
לא הייתי משתמש בביטויים כמו "טהור" או "מרומם נפש", אבל יש כאן שילוב של צמצום ופשטות, ברוח הפוטוריזם (תנועה אמנותית מראשית המאה ה-20 המאופיינת בדחיית המסורת ותמיכה במודרניזם) , שהופך את נאושימה למקום כל כך מיוחד.
עם הזמן הוסיפו עבודות נוספות המשתלבות על הנוף. למשל, פסלי הדלעת החלולה של יאואי קוסמה, אחד צהוב ואחד אדום, מנוקדים למשעי, סימן ההיכר של יצירותיה. על המדשאות פזורות יצירות נוספות שלה. קוסאמה היא אמנית רב תחומית וסופרת יפנית. עבודותיה מגוונות ומתפרשות על תחומים שונים של אמנות כגון: ציור, קולאז'ים, פיסול ומיצגים אשר משלבים תנועה ומדיה ויזואלית יחדיו. אמנית עם הפרעה נפשית קשה, שהיתה לאחת הנשים המשפיעות בעולם.
ההגעה לנואשימה אורכת זמן. יש בביקור בעיה של פרופורציות ברוטו-נטו: ההמתנה למעבורת, חציית המצר, ההמתנה במוזיאון צ'י'צו, חציית הנעליים ונעילתם ועוד. לכן ממליצים רבים, ללון במלון בנסה(Benesse House) , שהוא מוזיאון בפני עצמו ויצירותיו מוצגות לעיני המתארחים בלבד. כל חדר עוצב אישית על ידי אנדו עצמו. המסדרונות מלאים בציורים מקוריים בני זמננו ופסלי אור מוזרים מקרינים נופים יפניים קלאסיים מבעד לכמעט חשיכה. מחיר הלינה, בהתאם. באופן מוזר, האמנות המודרנית הזאת אמורה להעניק למבקר אל תחושת הפשטות של הריוקאן, הפונדק המסורתי העתיק, בו הצלליות שמטילה השמש על חלונות הנייר, אמורות להאציל שלווה. אנשים משלמים כסף רב כדי לגור בפשטות....בעלי תקציב מוגבל יותר ,יכולים ללון באחד מעשרת ה"יורטות", בסגנון עמי הערבות באסיה התיכונה, או בבתי הארחה – מינשוקו (Minshoko), שמנהלות משפחות, והם מפוזרים בכפרים על האי.
