google-site-verification: googlef123004bcea29bff.html
top of page

הבנאליות של האכזריות האנושית: החוקר היהודי שהוכיח שכולנו סדיסטים
על ידי אושי דרמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


תסתכלו טוב טוב על האיש שיושב לפניכם ברכבת הצפופה, זה שפינה עכשיו את מקום הישיבה שלו לאישה בהריון, בעודו מפזר חיוכים לכל עבר. נכון שהוא נראה כאילו הרגע שלפו אותו ממדור הלכות ונימוסים של חנה בבלי? כל כך אדיב, נדיב ושופע טוב לב.

עצה שלנו. אל תלכו שולל אחרי מראה העיניים. הוא עלול לשקר. רוב הסיכויים שמאחורי החזות של מריה תרזה המקומית, מסתתר סדיסט מרושע שבהינתן התנאים המתאימים לא יהסס להפעיל נגדכם אלימות מהזן האכזרי ביותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


סטנלי מילגרם במעבדת הניסויים באוניברסיטת ייל, 1963 (צילום: אתר אוניברסיטת הרווארד)

"הייתי אמור להיוולד בקהילה היהודית דוברת הגרמנית בפראג, ולהיחנק כעבור 10 שנים באחד מתאי הגזים באושוויץ", כתב סטנלי מילגרם בהיותו בן 28, "כיצד נולדתי בבית החולים בברונקס? את זה לעולם לא אבין".

השנה היא 1961 וכמו יהודים רבים, גם עיניו של סטנלי מילגרם, בן למהגרים ממזרח אירופה וחוקר מבריק לפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת ייל, היו נשואות לבית העם בירושלים. כמוהם גם הוא הביט בתימהון בקוביות הזכוכית האטומה, בתוכה ישב האיש הגנרי ביותר שתוכלו לדמיין. ממושקף, כחוש, אודיסאה לאפרוריות שגרתית ולסתמיות גנרית.

סטנלי מילגרם שאל את עצמו את אותה שאלה ששאלו כולם: איך יכול להיות שהאיש הזה, אדולף אייכמן, שנראה כמו פקיד שומה במס הכנסה, עמד בראש מנגנון ההשמדה הזדוני ביותר שידעה האנושות?

את הדיווחים ממשפט אייכמן צרך מילגרם, שנולד השבוע לפני 87 שנים, מפי לא אחרת מאשר הפילוסופית הפרובוקטיבית חנה ארנדט, שסיקרה מטעם הניו-יורקר את "הבדיחה הזאת", כפי שכינתה את המשפט.

קולמוסים רבים קיפחו את חייהם אודות "הבנאליות של הרוע", הפרויקט הידוע של ארנדט לנרמול הרוע הספציפי של הנאצים כלפי היהודים והצגתו כסוגיה כלל אנושית. אבל אם נתעלם לרגע מהסגנון המלגלג והעדר החמלה שארנדט הפגינה כלפי העדים-ניצולים במשפט, אין ויכוח על כך שהאינטלקטואלית היהודייה העלתה שאלה חריפה אודות סוגיית הרוע: האם אייכמן אכן היה סך הכול "בורג במערכת", אדם פשוט ורגיל שכל אשמתו הייתה צייתנותו העיוורת? והאם את הג'נוסייד השיטתי והאכזרי ביותר בתולדות האנושות הייתה יכולה לחולל כל אומה – לאו דווקא הגרמנים – ולא דווקא בהכרח נגד יהודים?

סטנלי מילגרם החליט לבדוק אמפירית את התיאוריה של ארנדט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


המודעה שפרסם מילגרם בעיתון המקומי לגיוס מתנדבים לניסוי

שלושה אנשים היו מעורבים בניסוי המפורסם של מילגרם שנערך באוניברסיטת ייל בשנת 1963. "החוקר", "המורה" ו"התלמיד/קורבן". "המורים" היו אנשים רגילים שהתנדבו להשתתף במחקר. "התלמידים" היו שחקנים שהונחו לשתף פעולה. ה"מורה" קיבל הנחיה מהחוקר ללמד את ה"תלמיד" זוגות של מילים שעליו לשנן. לאחר מכן היה עליו לבחון את התלמיד. על כל טעות של התלמיד, הונחה המורה ללחוץ על כפתור שיעביר זרם של 45 וולט לגופו של התלמיד, כעונש על הטעות. בכל טעות נוספת, על המורה היה להגביר את עוצמת הזרם בהדרגה על פני סולם שהגיע עד ל-450 וולט.

כמובן, ככל שעוצמת הזרם עלתה, התלמיד התלונן על יותר ויותר כאב, לעתים עד כדי צרחות של ממש. הכל חלק מהמשחק, "התלמיד" לא באמת ספג זרם משמעותי ולא סבל כאב. למרות זאת, במידה והמורה הפגין אי נוחות, דאגה, או סירוב לעשות להמשיך "להכאיב לתלמיד", החוקר הורה לו בנחישות להמשיך מכיוון שהניסוי דורש זאת. לאורך כל הניסוי, המורה לא היו מודע לכך שהתלמיד הוא שחקן ולמעשה לא עובר כל זרם חשמלי במערכת. השאלה הייתה, כמובן, עד כמה רחוק ילך המורה.
ההנחה הראשונית של מילגרם הייתה שהרוע הגרמני היה ייחודי, ולכן הוא תכנן קבוצת ניסוי ראשונה באמריקה, ולאחר מכן קבוצת ביקורת בגרמניה כדי להשוות בין השתיים. אולם תוצאות הניסוי באמריקה כל כך הפתיעו אותו, שהוא ויתר על הניסוי בגרמניה.
רק כדי לסבר את האוזן, לפני הניסוי ערך מילגרם סקר בקרב פסיכולוגים אמריקנים ששיערו כי רק 1.5% מהאנשים יגיעו עד 450 וולט. ולהלן התוצאות: כל "המורים" שהשתתפו בניסוי הגיעו עד 300 וולט, ולמרות 13 הזדמנויות למחות ולקטוע את הניסוי, הם המשיכו לתת מכות חשמל ל"תלמידים", וזאת חרף הצרחות והתחנונים של האחרונים שנשמעו בבירור מהחדר השני. אבל שימו לב לנתון המדהים הבא: 65% מ"המורים" הגיעו עד הזרם המקסימלי של 450 וולט. דהיינו הלכו עד הסוף.

להמשך הכתבה

בית התפוצות.png
Milgram_Experiment_advertising.png
1140-527.jpg
bottom of page