השמש לא עמד דום - מאחורי הקלעים
שלומית אורן
הכל התחיל בחודש יולי כשקיבלנו, שותפתי לילך שמול ואני, פנייה מלימור לבנה, תושבת קיבוץ יד מרדכי, עם המלצה חמה מהאמנית תמר קרוון, שאיתה עבדנו בפרוייקטים קודמים. לימור, מנהלת תחום הנדל"ן בקיבוץ, שהיתה מפונה כמו רבים אחרים במשך תקופה, שבה לביתה עם רצון בוער לפעול למען הקהילה שלה במישור התרבותי. אחרי שיזמה פרויקט מוזיקה מרשים החלה לחלום על תערוכה גדולה שתהווה מקור של אור ונחמה לתושבי הקיבוץ וכלל מרחב הנגב המערבי. באנרגיות והכריזמה שלה רתמה לנושא את אחד התושבים החדשים בקיבוץ, יו"ר המחנה הממלכתי, ח"כ בני גנץ, וכך יצאנו לדרך.
בתחילה היו ברורים לנו שני דברים: ראשית, התערוכה תיפתח ב-8 באוקטובר, תאריך סמלי שחל מיד אחרי יום השנה ל-7 באוקטובר (אז עוד קיווינו שהמלחמה כבר תסתיים). שנית, המסר העיקרי שלנו הוא המשכיות ותקומה. לא תערוכת זיכרון (ידענו שיהיו רבות וחשובות כאלו) אלא תערוכה שמבקשת ביחד עם הכאב והקושי להציע נחמה ותקווה לעתיד טוב יותר.
שריתה פלד, עגור, מתכת
אחד המסרים שהיה חשוב לנו להעביר בתערוכה הוא מסר של סולידריות וערבות הדדית בין אמנים, ואם עד כה זכו אמנים רבים מהנגב המערבי להשתתף בתערוכות במרכז הארץ ובצפונה, הרי שכעת מצאנו לנכון להציג אותם "במגרש הביתי" שלהם, לצד אמנים ישראלים נוספים מהשורה הראשונה. כך תושבי הנגב המערבי יזכו בתערוכת אמנות איכותית ממש קרוב לבית.
באותו ביקור ראשון בקיבוץ התאהבנו במבנה הישן של הנגרייה ביד מרדכי. מדובר במבנה גס ורב קסם בעל גג עץ יפהפה שעבר שימור וכל קירותיו מלאי חלונות. היה לנו חשוב להשאיר את הנראות המקורית של המבנה בתערוכה ולכן היה לנו ברור שלא נוכל למלא את החלל בקירות עץ או גבס שיחסמו אותו. מיד עלה בראשנו מראה האוצרות המיוחדת בביאנלה בונציה, כאשר באחד האולמות הגדולים של הארסנלה הוצבו ציורים על לוחות זכוכית הנטועים בקוביות בטון. האפקט של חלל פתוח ועבודות מרחפות הוא בדיוק זה שרצינו לייצר עבור התערוכה ביד מרדכי. איזה מזל שלימור עפה על זה איתנו והמקצוענים של טוקאן גרמו לזה להתגשם – מהחזון בונציה אל המימוש ביד מרדכי. חלום!


