כשמישהו אחר כותב עליך
כבר שנים אני עוסקת בכתיבת סיפורי חיים של אנשים זרים. אני, שבזהותי ובמקורי אקדמאית, קוראת לזה מחקר סיפורי חיים. רבים וטובים קוראים לזה 'תחקיר', לצורך הכנת 'כתבה'. לא אכנס כאן להבדלים בין גישתו של העיתונאי או הכתב לגישתי שלי. בשורה התחתונה כולנו כותבים סוגים של סיפורי חיים, וכל אחת ואחד מנסה להיטיב עם המקצוע. אעיד על עצמי שאני גם תמיד מנסה להיטיב עם המספרת או המספר, שהם מקורות הסיפורים שאני כותבת בהסכמתם.
בימים אלה כאשר מגיעות אלי תגובות לספרי החדש "רק חיבוק – אהבה אחרי 70", וכולן בינתיים חיוביות השבח לאל, אני רגישה במיוחד לתגובותיהם של הנשים והגברים האנונימיים שסיפוריהם מהווים את הספר (לפי בקשתם, 4 ממספרי הסיפורים שבספר מופיעים בשמם וללא בהסוואה). הם מתקשרים לספר לי כי הם קוראים את הסיפור המודפס בציפיה ובחרדה: איך אני נראית בראי הסיפור המודפס? מה רואים קוראים אחרים, שמכירים אותי במציאות? איזה דימוי אני יוצרת במוחותיהם של קוראים זרים? ואף על פי שכולם ראו ואישרו את הגירסאות של סיפוריהם בחתימתם, הספר המוכן בכריכתו, הספר הנמכר בחנויות, האוביקט המוצג לראווה – הוא חלון/ראי אחר, לעיתים מחמיא ותמיד מעט מאיים.
