על הכלה ואדישות
פרופ' עמיה ליבליך
השבועות עוברים ומזה זמן לא כתבתי באתר זה, אולי מרוב חוויות, רגשות ודאגות. אני מסתכלת סביבי ושואלת האם יש אנשים אדישים לכל מה שמתרחש סביבנו?
אתמול נסעתי באוטובוס מקומי של תל אביב נסיעה די ארוכה, מיפו לחוף גורדון. אנשים ניראו לי כבכל יום. חלקם מתבוננים בטלפון החכם, אחרים בוהים בנוף האורבני שמחוץ לחלונות. עוד שתי נשים, אחת צעירה עם בתה הקטנה, והשנייה קשישה כמוני, לבשו משהו אדום שרמז על מטרת נסיעתנו, להפגנת הנשים השקטה. אני שואלת את עצמי: היש מישהו אדיש למה שקורה עכשיו במדינה? האנשים שאני פוגשת על שפת הים כל בוקר בהליכה הקבועה שלי, ובישיבה בבית הקפה 'שלנו', בהחלט אינם אדישים. יש פחות בדיחות, אבל הים אותו הים. יש שיחות קשות, אבל אין ויכוחים. מדברים על מפלס המים שירד כל כך לאחרונה ועל טיולים לדובאי.
האם גם אני נראית כך מבחוץ? ואולי זו איננה אדישות אלא הכלה, והידיעה כי אם ניתן לכעס ולפחד לעלות כלפי מעלה גם אנו נתפוצץ.
יש לי מספר קבוצות שמתכנסות בביתי בקביעות להתנסות ולמידה שקשורה בכתיבה אוטוביוגרפית, במיינדפולנס או ב'קפה מוות'. אלה אינם מפגשים אקדמיים, בהם מכתיבה האוניברסיטה מה מותר ומה אסור להכניס לחדר הלימוד; הם גם לא פסיכותרפיה, שאף לה כללי התנהגות ברורים. אלה מפגשים, "אני-אתה", בלשונו של בובר. נשים וגברים באים לקבוצות בפנים חשופות. למרות שכבר שנים אני אומרת "כשאתם באים הנה, תשאירו את הפוליטיקה בחוץ" – הניסיון מראה כי כלל זה אינו עומד במבחן כרגע.
ב'קפה מוות' השנה יש משתתפת ערביה, יחידה בין 11 נשים יהודיות. היא הודיעה שאינה יכולה לבוא במחיצתנו בערב שאחרי הפוגרום בחווארה, וביקשה רשות להיעדר. מישהי אמרה: מחר אני אבקר אותה, כמו שיהודים מבקרים ב'שבעה'. היא לא רצתה ביקורי תנחומים. אני מקוה כי למפגש הבא תגיע.
