חיים ראויים (לאינסטגרם)
עמית נויפלד
בחודשים האחרונים התוודעתי למושג חדש עבורי (וככל הנראה עתיק עבור מרבית האנשים בכל יקום אפשרי) – instagram worthy (ראוי לאינסטגרם). אובססיית התיעוד המודרנית אינה זרה לי לחלוטין, כתבתי עליה בספרי ׳היסטוריה של מהירות׳. עם זאת, עד לאחרונה לא הפנמתי את השלכות המרדף אחר התמונה המושלמת על שלל תחומי חיים, שכעת נדרשים להיות מעוצבים לעילא ולעילא, שאחרת לא יהיו ״ראויים״.
החשיפה העוצמתית לסטנדרט החיים החדש התרחשה כאשר יצאתי לאחרונה מגבולות הארץ, אירוע שלא התרחש מאז שנת 2018. כבר בשדה התעופה בו נחתנו התבשרנו על מקבץ אתרים ראויים לאינסטגרם. על המעבורת בה שטנו נחשפנו לכרזות עם עשרת הנקודות הראויות ביותר לאינסטגרם באי. מסלולי שוטטות בערים אליהן הגענו המליצו על שלל בתי קפה, מסעדות (ובהן מנות ספציפיות), חנויות, ופינות חמד ראויות (לאינסטגרם) אחרות.
כמובן, כאשר אנחנו אוחזים מצלמה, ודחף להוכיח לעולם שחיינו ראויים, כמעט כל פיסת מציאות יכולה לעבור התאמות נחוצות ולעלות לאוויר הרשתות. כך למשל, ביום השני שלנו בבנגקוק נתקלנו במחזה לכאורה נורמטיבי, שרק מפאת אורכו (11:23 דקות מרגע שהתחלנו למדוד) הצליח לעלות בי מחשבות נוגות אודות עתיד האנושות. התיישבנו במסעדת קניון חפה מהוד והדר, ובעודנו מעיינים בתפריט, השולחן שלידנו קיבל את המנות שהזמין. חמש הבנות שעד אותו רגע ישבו לצד השולחן קמו והחלו לסדר את המנות (נודלס ומרקים) ולתעד אותן. אני מבטיח לכם שלא היה מדובר במנות נאות במיוחד (או אפילו טעימות במיוחד), וכאמור מדובר במסעדת קניון נטולת כוכבי מישלן. ועדיין, במשך קצת יותר מ-11 דקות השכנות החביבות שלנו טיפסו על כיסאות וספות, הזיזו סכום וצלחות ונזפו במלצריות בעודן מוודאות שהארוחה תהיה ראויה, לאינסטגרם לפחות.
לא יכולתי להתאפק
בשנת 2016 צפיתי במחזה ״לבדנו, ביחד״ שכתב ידידי ליאור זלמנסון, ואחת הסצינות עסקה באדם שמתקשר למסעדה. המארחת מהצד השני של הטלפון מסבירה לו שבמקום יש שלוש אופציות לתמחור: מחיר לישיבה במסעדה, מחיר לטייק אוואי, ומחיר לתמונה בלבד של המנה שנשלחת אליך לנייד. נזכרתי בכך כאשר הבנות שלידינו התיישבו לבסוף לאכול את המנות הפושרות.
