חלב החלומות של לאונורה קרינגטון
שלומית אורן, אוצר, כותבת ועורכת סיורי אמנות.
בשבוע שעבר נפתחה בונציה הביאנלה ה-59 לאמנות, אחד האירועים המרכזיים בעולם האמנות הבינלאומי, ומרגש במיוחד לאור העובדה שנדחתה בשנה עקב מגיפת הקורונה. אני מחכה כבר לביקור שלי בסוף החודש הבא.
באופן כללי אפשר לחלק את הביאנלה, שהיא אירוע מתמשך לאורך כחצי שנה, לשלושה חלקים: תערוכה מרכזית, ביתנים לאומיים ותערוכות לוויין. אם מעניין אתכם לקרוא על רשמיי מהביאנלה הקודמת (2019) מוזמנים לקרוא כאן,
את התערוכה המרכזית הפעם אוצרת צ'צ'יליה אלמני והיא בחרה לה את הכותרת The Milk of Dreams כשמו של ספר הילדים (לא רק) של לאונורה קרינגטון. הדבר סיקרן אותי והביא אותי לנבור יותר בדמותה ויצירתה של קרינגטון והרגשתי שמן הראוי לספר את סיפורה גם כאן, בבלוג.
הסיפור של לאונורה קרינגטון
מדובר בסיפור שמן הראוי שמישהו יפיק ממנו סרט. יש בו הכל – חברה גבוהה, בוהמה, אהבה, שיגעון, מסעות בינלאומיים, רומנים אסורים, בריחה, יצירה ויצרים. אני מדמיינת את הלנה בונהם קרטר בתפקיד הראשי.
לאונורה קרינגטון נולדה ב-1917 למשפחה בריטית אמידה מאוד וזכתה לחינוך מוקפד של אומנת ומורים פרטיים. היא הקשיבה בצמא לאגדות עם איריות שסיפרה לה האומנת וקראה בשקיקה את ספריהם של לואיס קרול וביאטריקס פוטר שאיפשרו לה לשגות בפנטזיות ועולמות חלומיים. היא נשלחה ללמוד בבתי ספר יוקרתיים אולם פעמיים גורשה עקב התנהגות בלתי הולמת. זה היה מזגה הסוער והמרדני, שימשיך ויתפתח בהמשך. הוחלט לשלוח אותה ללמוד אמנות בפירנצה. את זה היא דווקא אהבה והצליחה בכך, אולם כשבגרה קראו לה לחזור ללונדון על מנת "לצאת לחברה" כמיטב המסורת הבריטית. זה פחות עניין אותה ולמירוץ הסוסים הידוע באסקוט הביאה ספר וישבה לקרוא בצד. במקביל החלה ללמוד באקדמיה לאמנות בצ'לסי בזכות קשריו של אביה, אולם זה היה פרק קצר של שנה בלבד.
לתנועה הסוריאליסטית נחשפה קרינגטון כבר בגיל צעיר, בעת טיול משפחתי בפריס. ב-1936 התרשמה עמוקות מציוריו של האמן הסוריאליסט הגרמני מקס ארנסט, שהוצגו בתערוכה הבינלאומית בלונדון. שנה מאוחר יותר פגשה את ארנסט הנשוי שהיה מבוגר ממנה ב-26 שנים, במסיבה בפריס. השניים התאהבו בו במקום. היא עברה איתו לפריס, שם סיים את נישואיו, והם הפכו להיות הזוג החם של הבוהמה הסוריאליסטית בעיר.


