סיפורו של "הבדרן הגדול בעולם" שאולי לא הכרתם
על ידי אושי דרמן
פרנק סינטרה סגד לו, ג'ודי גרלנד העריצה אותו ובינג קרוסבי הגדיר אותו כאביו הרוחני. אם עולם הספרות הרוסי יצא "מקפלי האדרת של גוגול", כפי שניסח זאת דוסטוייבסקי, אפשר לקבוע בלי הגזמה שעולם הבידור האמריקאי יצא מקפלי חליפתו השחורה והמיתולוגית של אחד הבדרנים והזמרים הגדולים ביותר בכל הזמנים, אל ג'ולסון, שנפטר השבוע לפני 70 שנה.
"אני ממש יכול להרגיש את חייו"’ אמר בוב דילן על ג'ולסון, שנולד חצי מאה לפניו. האם דילן "הרגיש את חייו" של ג'ולסון כי שניהם היו יוצרים, צאצאי מהגרים, שחיפשו בקדחתנות את "התדר האמריקאי" ועל הדרך המציאו תדר חדש? או שמא הייתה זו שותפות גורל של שני יהודים-אמריקאים – שבתאי זושא צימרמן ואסא יואלסון – ששאפו להתנתק מכבלי העבר, ושינו את שמותיהם לבוב דילן ואל ג'ולסון בהתאמה? בכל מקרה, איך שלא תסתכלו על זה, גם דילן וגם ג'ולסון, כל אחד בזמנו, היו גיבורים בעל כורחם בסיפור ההצלחה הבלתי נתפש של הגירת היהודים לעולם החדש באמריקה.
אל ג'ולסון, נובמבר 1923, ניו יורק (ספריית הקונגרס האמריקאי, ויקיפדיה)
אסא יואלסון נולד בשנת 1886 בעיירה קטנה בתחום המושב (אזור קובנה, ליטא שבאימפריה הרוסית דאז), לאביו החזן, משה יואלסון, ולאמו, נעמי. אלו היו ימים רעים מאוד ליהודי רוסיה. פרעות "סופות בנגב" שפרצו מספר שנים לפני כן גררו בליץ של חקיקה אנטישמית ואת "הפוגרום הקר" שנמשך 14 שנה בהובלת הצאר אלכסנדר השלישי.
כמו מיליוני יהודי תחום המושב, גם משה יואלסון חיפש את מזלו בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, "הגולדנע מדינה", כפי שכינו אותה היהודים בעיניים נוצצות. בשנת 1891 הוא חצה את האוקיינוס והצליח למצוא עבודה כרב וחזן בבית הכנסת "תלמוד תורה" בשכונת סאות'ווסט ווטר פרונט (Southwest Waterfront) בוושינגטון הבירה. כעבור שלוש שנים הצטרפה אליו משפחתו.
אסא ואחיו הירש, לימים הארי, גדלו בבית אורתודוקסי קשוח. האב, משה, שאף כי בניו ימשיכו את המסורת המשפחתית ויתמקצעו כחזנים. בילדותם אילץ אותם לשיר בקול רם ודחף קיסמים לשיניהם כדי שהפה שלהם יישאר פתוח כמו שצריך.
משה ונעמי יואלסון, הוריו של אסא אל ג'ולסון , ככל הנראה 1905 (אוסף האריס ויואינג, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה)
בשנת 1894 התחולל האירוע המכונן הראשון בחייו של אסא הצעיר. אמו, נעמי, אליה היה קשור בכל נימי נפשו, נפטרה בדמי ימיה ממחלה קשה ומייסרת. אסא, בן שמונה בלבד, היה בחדר הסמוך ושמע את צעקותיה. לימים סיפר כי הרגעים הללו ביגרו אותו בבת אחת. "מאז פחדתי להישאר לבד", העיד שנים אחר כך. הפחד להישאר לבד שימש כמנוע יצירתי, שדחף אותו בבגרותו לחזור ולהופיע מידי ערב מול קהל.
כשהיה בן 14 ברח אסא מהבית יחד עם אחיו הארי. אז גם שינה את שמו לאל ג'ולסון. האחים הופיעו בקרנות רחוב כצוות בידור מוסיקלי, ששילב בהופעותיו סגנונות וודוויל ורגטיים. הם התגוררו באכסניות מזדמנות, לעיתים גם ברחוב, וחיו מהיד לפה. בשלב מסוים ג'ולסון נפרד מאחיו ונסע לניו יורק בגפו. זה היה האירוע המכונן השני בחייו.
