הדיפלומט: 5 תחנות בחייו של אבא אבן
מרים זקהיים- הספרנים
הוא היה גדול הדיפלומטים של מדינת ישראל, ואולי בעצם של עם ישראל בכלל, דוברם הרהוט והמסור של רעיונות גדולים, שלא תמיד הסכים איתם באופן פרטי, אבל האמין בכל לב בצדקת הדרך שהובילה אליהם: זכותו הבהירה והברורה של עם ישראל לעצמאות מדינית בארצו ההיסטורית ולמקום בטוח לחיות בו על פני האדמה. זהו סיפורו של מי שנולד בקצה הדרומי של יבשת אפריקה, גדל וחונך בבריטניה של בין מלחמות עולם, והפך להיות דוברה הרשמי של מדינת ישראל הצעירה ברגעיה הקריטיים
אבא אבן. צילום: אפרים דגני, נדב מן, ביתמונה, מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה
הלאומית.
תחנה ראשונה: קהיר, 1943 . אהבה וציונות
הוא: קצין מודיעין בריטי-יהודי צעיר, האחראי על הקשר בין הסוכנות היהודית לבין הכוחות הבריטיים במצרים. היא: בתו השניה של מהנדס יהודי בכיר בחברת תעלת סואץ. המקום: קהיר הלוהטת של שנת 1943. שניהם רחוקים מהמקומות בהם נולדו ומהם שאבו את השראתם וחינוכם, מסביבם משתוללת מלחמת עולם שמאיימת לחסל את כל מה שהם מכירים, ובכל זאת, הם עסוקים בהחלפת מבטים מבויישים מעט, אבל עקשניים.
אוברי סלומון מאיר איבן נולד בדרום אפריקה, והשם הזה – שמו המלא שבו לא השתמש כמעט בפועל, נושא על גבו שני אבות: אביו הביולוגי, שמת מסרטן כשאוברי היה רק פעוט, ואביו החורג, שהצטרף רשמית למשפחה כשאוברי היה רק בן שש, ומעולם לא באמת הסתדר איתו.
איבן הצעיר זכה לחינוך בריטי מעולה, במוסדות הנחשבים ביותר בממלכה המאוחדת, אבל גדל במקביל במשפחה שבה היהדות והציונות היו הדבר החשוב ביותר. שני הצדדים האלה של אישיותו הגיעו לידי ביטוי כבר בזמן לימודיו באוניברסיטה: הוא למד בקיימברידג', פסגת השאיפות של לא מעט בריטים, ואף כיהן כנשיא אגודת הסטודנטים בה. אבל הוא גם בחר להתמחות בשפות שמיות, היה חבר פעיל בתנועת הנוער הציונית ואף כתב לא מעט מאמרים לבטאונה.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה הוא גויס לצבא הבריטי. בשנת 1943 הוא הוצב בקהיר בתפקיד שהיה מדיני במהותו – הקצין המקשר בין הכוחות הבריטיים במצרים לבין הסוכנות היהודית, וכל מה שהיא ייצגה בזמנו. זה היה מעין קרש קפיצה לקריירה דיפלומטית מזהירה שעוד תבוא.
סוזי אמב"ש נולדה באיסמעיליה, מעוז אירופאי במצרים בו התגוררו במעין בועה עובדים מכל העולם של חברת תעלת סואץ. אבל ליבם של בני משפחת אמב"ש היה מונח הרחק בצפון-מזרח, בארץ ישראל. בבית דיברו רק עברית, ואת השפה הצרפתית רכשה סוזי רק כשנאלצה ללכת לבית הספר.
השניים נפגשו ב"תה מנחה" בבית משפחת אמב"ש, אליו הוזמן הקצין הבריטי הצעיר והזר. בתחילה לא נראה היה שהוא מתייחס לבנות המשפחה, אבל אז, מספרת סוזי בזכרונותיה, "לפתע, ברגע כלשהו, העיף בי אוברי מבט; הוא רק התבונן. אני עדיין זוכרת את המבט. ידעתי כי המבט ביטא תחושה של תשומת לב מיוחדת". זו הייתה תחילתו של חיזור עקשני ונלהב, במסגרתו קיבלה סוזי לא מעט מכתבים עתירי רגש, סוערים ומנוסחים היטב.
עוד לפני שהסתיימה המלחמה, במרץ 1945, נישאו שני הצעירים, שהגיעו מתרבויות שונות כל כך, אבל היו שותפים לחלום הגדול על מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
הם יצרו לעצמם בית חדש, פרטי משלהם.
ואז עלו לישראל, ו"איבן" הפך לאבן.
