מי כאן האחר?
בבוקר אני צועדת על חוף הים. עכשיו, עם שעון הקיץ, עדיין חשוך בשעה שאני יורדת בשביל התלול אל החול, אבל אני נצמדת להרגלי ויורדת כדרכי. מישהו ממשכימי הקום פוגש אותי ושואל: תגידי, את לא מפחדת עכשיו, ככה לבד על החוף השומם? – לא. לא משום שאני אמיצה כל כך או טיפשה כל כך; אלא משום שאני פטליסטית. מה שיהיה יהיה.
ידידה שלי שלחה לי ציטוט הלקוח מיוליסס של ג'יימס ג'ויס במקור האנגלי. כאילו סתם, בלי סיבה. לא היה מספר עמוד בציטוט ואני מרשה לעצמי לתרגם אותו לעברית, וזה כך: "חיינו מתקיימים בימים. יום בא ויום הולך. אנחנו צועדים דרך עצמנו, במפגש עם עצמנו. פוגשים שודדים, רוחות רפאים, ענקים, זקנים, צעירים, בנות זוג, אלמנות, אחיות אהובות, אבל תמיד תמיד אנחנו פוגשים את עצמנו".
המילים "במפגש עם עצמנו" הטרידו את מנוחתי. במפגש הזה עם עצמי שבראי אינני רוח רפאים ולא שודדת. אבל אני מסתכלת בעצמי בראי, משתדלת לא לראות את הכתמים והקמטים, ושואלת את דמותי: האם עשית משהו טוב היום?
שפר מזלי ואני מורה בכל כך הרבה מובנים, אז לפחות אוכל להגיד כמעט כל יום שהקשבתי לתלמידה או לעמיתה צעירה ממני, לימדתי משהו בכיתה, תיקנתי עבודה. זוהי התחמקות מעשיית הטוב במובן של יציאה מאיזור הנוחות שלי. לא אפרט היכן אני תורמת או מתנדבת, ובכל זאת השאלה מול הראי בעינה עומדת.
