רגשות של בני משפחה המטפלים בדמנציה/ אלצהיימר
בני משפחה מטפלים חווים מנעד רחב של רגשות במהלך מילוי תפקיד זה.
ד"ר דנה פאר
חלק מהרגשות הללו יופיעו מייד בהתחלה של המסע הטיפולי,
וחלקם יופיעו לאחר זמן ממושך בתפקיד המטפל.
כל הרגשות בנוגע לטיפול, ה"טובים" וה"רעים", הם לגיטימיים, ברי תוקף וחשובים.
מטפלים רבים מתחילים את הדרך בהנחה:
"לי זה לא יקרה, אני אוהב את ההורה/ בן- בת הזוג שלי/ אח- אחות/ חבר-ה",
אך לאחר זמן מה, צצים להם גם הרגשות ה"רעים", שאנו נוטים להדחיק או להכחיש.
מטפלים לעתים קרובות לא רוצים לבטא רגשות אלו מחשש שאחרים ישפטו אותם (או שישפטו את עצמם) ולא רוצים להיות לנטל על אחרים עם בעיותיהם.
אבל, אם איננו מתייחסים ל-כ-ל הרגשות, הם עלולים להיות כמו בן השנתיים שרוצה את תשומת הלב שלנו:
הם ימשיכו לנדנד עד שנעצור רגע ונכיר בהם.
להתעלם/ להדחיק / להכחיש רגשות עלול להביא למחלות גופניות, קשיים בשינה,
אכילה מוגברת, שימוש בחומרים מסוכנים ועוד.
כאשר מכירים ברגשות, אפשר למצוא אמצעים אפקטיביים להביע אותם ולהתמודד איתם,
כך שמתמודדים טוב יותר.
להלן רגשות שכיחים שלעתים לבני משפחה מטפלים קשה להודות בקיומם.
לצד תיאור הרגשות, יש הצעות להתמודד איתם.
.webp)