google-site-verification: googlef123004bcea29bff.html
top of page

לחיות עם הכאב

טל פישר

חולפת או כרונית, בעקבות פציעה, מחלה או שיבוש בפעילות העצבית – תחושת הכאב היא חלק בלתי נפרד, ואף חיוני, מחיינו

הכאב מלווה את בני האדם משחר הימים. זוהי תחושה שכולם פוגשים – לרוב היא באה לשעה קלה ואז חולפת, אך לא פעם היא מלווה אותנו לפרקי זמן ארוכים. הכאב חיוני לשמירה על בריאותנו ושלמות גופנו, אך לעיתים פגיעה גופנית חמורה או שיבוש במנגנון חישת הכאב בגוף מגבירים אותו לרמה שעלולה להעיב באופן משמעותי על חיינו. ככל שמצטבר הידע הרפואי בנושא, הולכים ומתרבים הטיפולים שמסייעים להפחית את הכאב שאנו חשים, אך עדיין נותר לנו הרבה ללמוד על התחושה הקשה אך החיונית הזאת.

לחשוב על הכאב

כאב הוא תחושה שמלווה את חיינו, מסר אזהרה חשוב של הגוף, המבקש להסב את תשומת ליבנו לנזק שקרה לו לעודד אותנו לנוח כדי לאפשר לו להחלים.

לא תמיד בני האדם הבינו את חשיבותו. באירופה של ימי הביניים רווחה האמונה כי כאב הוא עונש מאלוהים ואמצעי לכפר על חטאי האדם. הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (Descartes) הציע במאה ה-17 הסבר חלופי למקורו של הכאב. לפי גישתו, שמכונה הדואליזם הקרטזיאני, אדם יכול לחוות כאב שמקורו מנזק פיזי, או מנזק נפשי, אך אף אחד מהם אינו משפיע על השני.

דקארט גם הצביע על בלוטת האצטרובל, שנמצאת במרכז המוח, כמקום שבו שוכנת לדעתו הנפש, ובו נוצרות המחשבות והתחושות, כולל הכאב. בנוסף, הוא התייחס לתופעת כאבי הפנטום, שבה אדם שאחד מאיבריו נכרת חש כאב באיבר החסר. דקארט הסיק – בצדק – שתחושת הכאב נוצרת במוח עצמו ולא באיבר שאיננו, וכך היה הראשון ששייך למוח את האחריות על חישת כאב ועיבודו.

פילוסופים המשיכו לדון בתחושת הכאב גם אחרי דקארט. במאה ה-18, לדוגמה, הגדיר הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום (Hume) את הכאב כתגובה רגשית לגירוי פיזי. כמאה שנה אחריו הסביר ג'ון סטיוארט מיל (Mill), שהאושר שאליו אנו נכספים הוא למעשה היעדרו של כאב.

להמשך הכתבה

טל פישר.jpg
מכון דוידסון לוגו.png
bottom of page