פרספקטיבה אחרת / עפר אלבק
אוצרת: דריה קאופמן
עפר אלבק מציג בתערוכת היחיד שלו ציורי שמן על בד מהשנים האחרונות. אלבק שעסק שנים רבות בתחום הטכנולוגיה, חזר לפני כשמונה שנים לעסוק בציור. על אף שבילדותו היה הציור תחום שאהב, אלבק נטש אותו בשל עיוורון צבעים מולד. חרף הזמן הקצר שחלף מאז נטל שוב את המכחולים, ניכרת בציוריו שפה ייחודית המתאפיינת בפרספקטיבות משתנות, והן אלו שהעניקו לתערוכת הביכורים את שמה.
מנעד העבודות המוצגות בתערוכה נע מפיגורטיבי לסמי-פיגורטיבי. על אף שהציורים מתמקדים בנושאים קלאסיים של האמנות (נופים, דיוקנאות, עירום וטבע דומם), מקומו של הנוף הישראלי מהווה חלק נכבד ועיקרי מגוף העבודות של האמן. עבור אלבק שנולד בחיפה וחי בתל אביב כל שנותיו, הנוף המקומי הוא חלק מזהותו הטבעית, ואין בעבודותיו התנצלות, פתיינות או קריאה אלגורית. בעוד שאצל אמנים אחרים הפכו הנוף או אחדים ממרכיביו (למשל, הברוש או הצבר) לסמל או לסימן, אצל אלבק לא קיימת תהייה בדבר שייכותו למקום.
הציורים בתערוכה אינם שואפים לדִּיּוּק ריאליסטי, והם מבטאים משהו מעולמו הפנימי של הצייר, לצד העיסוק שלו בערכים הטהורים של מדיום הציור כמו צבע, קומפוזיציה, אור וצל. אלבק מצליח להקים לחיים פנורמות בטכניקה שמתחילה עם רישום מהיר והנחת צבעי הבסיס, ממשיך עם משיכות מכחול המחברות בין כתמי הצבע העיקריים, ולבסוף משלים את הפרטים. בדומה למורהו, האמן אלי שמיר, גם אלבק רושם את המרחבים הנגלים לו על הקנבס בעת מפגש ישיר עם הטבע. בשונה ממנו, אלבק עושה זאת תוך שהוא מנסה ליישב בין דחפים סותרים: מחד הרצון לקונקרטיות, ומאידך סכמטיות והפשטה.
ראויה לציון העובדה כי בין אם נקודת המבט הנבחרת כמושא הציור רחבה או צרה, דמויות אנושיות נעדרות כליל מהדימויים. במקומן ניתן לאתר נוכחות מרומזת של האדם ואת טביעת ידו על הסביבה. במרחב הציורי הנגלה אל הצופה, יש למשל חורשת עצים גדושה ביפעה ובה דרך עפר מתעקלת אל שחור היער, שדות פתוחים הנקטעים על ידי טור בתים, קבוצת גזעים מסועפים המעבירים מתח וקדרות, כביש אספלט הטובל בערפל הבוקר – הטבע והתרבות נוכחים בציוריו של אלבק באופן הרמוני ואינטימי המתחבר יחד לכדי מציאות מלוכדת.
