יש משהו בפרס נובל לספרות...
אני מודה בהכנעה: לעיתים קרובות זוכי פרס נובל לספרות הם עבורי סופרים בלתי מוכרים כלל. וקורה שאני מרגישה – הם זכו, וגם אני זכיתי. כי כך היכרתי יוצר או יוצרת בעולם הספרות, שהיה שווה להכיר. בשנים האחרונות היו בין אלה לא מעט נשים נפלאות: אולגה טוקרצ'וק, לואיז גליק ואנני אמו הן שלוש יוצרות גדולות שהיכרתי רק אחרי שזכו לפרסום בארץ בעקבות קבלת הפרס הספרותי החשוב בעולם. זה משמח כי אל התהליך המוכר ש- מי שמוכר והצליח עשוי לזכות בפרס, מתגלה גם התהליך ההפוך: מי שזכה בפרס מתפרסם ומצליח עוד יותר. ואצלנו, בשפה העברית, כמובן מתווספת למשוואה עוד צלע, זוכה לתרגום.
שלוש נשים, נעים להכיר. ולהגיד תודה.
הספר של אולגה טוקרצ'וק (תרגמה מפולנית מרים בורנשטיין, הוצאת כרמל) על פרשייה מוזרה בתולדות עמנו – יעקב פרנק, עלייתו ונפילתו - מילאה את ימי בעניין עצום בימי הסגר הראשון (או השני?) של הקורונה. מן המעט שזכרתי מלימודי ההיסטוריה שלי היכרתי את שמו, אבל התואר "משיח שקר", שזכרתי מאז, מילא את ליבי בשילוב של אימה ופליאה. מראשית הספר עב הכרס הזה עקבתי אחרי ההרפתקאות והנדודים של חבורת אנשים ונשים ביזאריים לגמרי, יהודים–מוסלמים-נוצרים יצריים וצבעוניים להפליא. למדתי את השמות המוזרים וליוויתי את חייהם המשתרגים על פני כל יבשת אירופה. פליאה נוספת הייתה לי על הסופרת, אישה לא-יהודייה, שחקרה וכתבה פרשייה עלומה שכזו. מה לה ולזה? הייתי מוקסמת. אולגה טוקרצ'וק בראה עולם ומילאה אותו ביצורים חיים, צומחים ומתפתחים, תוצאה משולבת של מחקר ודימיון ללא גבול של אישה פולנייה אחת.
