שפת גוף חושפת יותר ממילים – מה קורה כשנוצר פער ביניהם?
חוה אוסטרובסקי
כולנו מכירים את אותם האנשים כששואלים אותם לשלומם, הם יענו "הכל בסדר/נהדר…", בעוד הבעת הפנים ושפת הגוף שלהם משדרים משהו אחר. אם מכירים אותם מספיק, נרגיש שהם מוטרדים, עצובים, מתוחים – משהו קורה להם. למרות נסיונם לשדר שהכל טוב, הקושי ניכר על פניהם, בטון הדיבור ובשפת הגוף. קשה להתקרב ולעזור במצבים כאלה. ההגנה לא מאפשרת גישה לכאב. כשהיחסים קרובים ובטוחים, ניתן להאיר את הפער בין המילים לשפת הגוף.
שפת גוף, טון דיבור והבעות פנים מייצגים מצב רגשי בו נמצא האדם. לרוב, מדובר בשפה לא מודעת. בעוד מילים הן שפה מודעת ובשליטה, שפת הגוף מתנהלת מעצמה והיא ביטוי אוטנטי לתחושות ולרגשות. לא ניתן להסיק מתנועת גוף אחת של אדם, ביחס למצבו הרגשי. אבל כשאנו נוכחים שיש חוסר הלימה בין שפת הגוף לתקשורת המילולית, הנטייה להסתמך ולהאמין לשפת הגוף, גם אם אנחנו לא תמיד מודעים לכך. בשפת הגוף נמצאת האמת של הרגשות, גם אם האדם מעביר מסר הפוך במילים.
מסרים הפוכים יוצרים קושי אמיתי בקרבה ואינטימיות בינאישית. הם יוצרים ריחוק והימנעות בקשר. כאשר מישהו הקרוב אליך אומר לך, בכל פעם מחדש, "הכל בסדר" כאשר אתה יודע שהכל לא ממש ותמיד בסדר, התחושה הינה של חוסר רצון והימנעות מקשר קרוב. היחסים הופכים להיות על פני השטח, לא עמוקים – כך זה עם משפחה וחברים. התסכול הוא שאינך יכול לעזור כאשר "הכל בסדר" ואינך מבין מה תפקידך בקשר.
ישנן משפחות בהם ההורים והילדים הסתובבו בעולם עם "מסכה" משך שנים, המסר שעבר שאין צורך לחלוק רגשות, מחשבות ומעשים. למרות שהאדם יודע ומרגיש, אבל מסתיר זאת. אפשרות נוספת- ישנם אנשים שאינם מודעים למה הם מרגישים ברגע נתון, אבל שפת הגוף וטון הדיבור משקפים את תחושתם. לפעמים, כשהיחסים מאפשרים זאת, אפשר להאיר את הפער כדי לנסות לסנכרן את מה שמרגישים לבין מה שנראה בפני הסביבה הקרובה.
