תעתועי הזמן
"יום קשה", אמרים חבריי." היינו באזכרה לא. שנהרג בנחל עוז". ואני, בטיפשות: "אזכרה? למה עכשיו?" "כי עברו 11 חודש מאז שנהרג. ואת יודעת, בעדות רבות נוהגים לסיים את מנהגי האבלות בתום 11 חודש, ואז גם לעשות אזכרה של יום השנה." "אה", אני אומרת, ולא מאמינה. עברו 11 חודשים? אזכרות ועוד אזכרות כמעט ברצף.
המלחמה נראית כאילו התחילה היום. יום השבעה לאוקטובר כאילו היה אתמול. התעוררתי לקול הצפירה בבוקר יום חג, ומאז הזמן עמד מלכת. גם חלון הממ"ד המסיבי נעול מאז, כאילו כל רגע 'זה' יכול להמשיך כאן, בביתי ביפו. בתקשורת מדברים כל הזמן על יום השנה, על הטקס המוזר שמתוכנן על ידי המדינה. מי שמע על טקס ללא קהל? כשלימדתי אודות טקסים באוניברסיטה דיברנו תמיד על העוצמה המושגת מנוכחות של אנשים רבים במקום מסוים. גם את הטקסים נהפוך לחוויה וירטואלית? הטקס האלטרנטיבי שמוצע כרגע מתאים הרבה יותר להגדרה הסוציולוגית של טקסים. אבל, שני טקסי זיכרון עוד מוסיפים לבלבול, כל זה בשביל לציין שנה אחת? הזמן מכפיל את עצמו, אולי כבר שנתיים? וכך, כמו בהיכל מראות, משתבש הזמן יותר יותר.
"תמיד", אומרים חבריי מנחל עוז, "תמיד תמיד היו מלחמות בחיינו". מה 'תמיד', ומה עומד בהגדרת זמנים ותאריכים. אבל נכון, המלחמה הנוכחית – וכמה שנואה עלי הכותרת "מלחמת חרבות ברזל" - נראית כאילו היא הולכת ונמשכת מאז ומעולם, מאז מלחמת השחרור. המון המון זמן. כמו הקיץ התל אביבי הלוהט והלח שנמשך ונמשך. משהי שלחה לי צילום של חצב בהרי יהודה. יש סתיו? היה חורף? והייתה מלחמה גם בחורף? ומה עשו החיילים שהיו שם בלילה בחוץ בין הריסות עזה? אני לא זוכרת כלום.
כל בוקר מונה השדרן בטלויזיה – 310 ימים למלחמה. ואחר כך – 103 חטופים יש לנו עדיין בעזה. הספרות מתבלבלות עם התאריכים. בתקשורת כל כך משתדלים לדייק את הידיעות, אבל בראש הן הופכות לדייסה אחת, "פקעת אחת של זמן" כדברי המשורר.
