מכחיש ויתורים
עמית נויפלד
לאחרונה נקלעתי לויכוח פייסבוק עם מכחיש אקלים. ככלל, בעשור האחרון אני משתדל שלא לקחת חלק פעיל בויכוחים ברשת החברתית. אני עוקב אחריהם כדי לאתגר את עמדותיי ולהתרשם מעומק הטיעונים (מומלץ לעקוב אחרי אנשים שאוחזים בדעות אחרות משלכם, ולו למטרה זאת), אך מאחר וטרם נתקלתי באדם שהשתכנע והמיר את עמדתו לאחר ויכוח טוב, אני בוחר לדבוק בעמדה ניוטונית ולשמר את האנרגיה שלי. בכל פעם שמדגדג לי להצטרף להמולה כזו או אחרת אני נזכר במים הזה והולך לנמנם.
המקרה הזה היה שונה. בצד השני עמד דובר אינטילגנטי ורהוט, ומאחר והנושא מעסיק אותי בשנים האחרונות נגררתי לויכוח, במהלכו הבנתי שלפחות בכמה נקודות אנחנו חולקים רעיונות דומים. ראשית, גם אני לא מעוניין לעורר חרדה המונית ולא חושב שיש בה צורך, או שהיא מהווה אסטרטגיה טובה להנעה לפעולה (מחקרים מראים כי שיווק מסרים באמצעות הפחדה מוביל להימנעות והדחקה). שנית, גם אני חושב שבמאה השנים האחרונות מצבה של האנושות הלך והשתפר כמעט בכל פרמטר, לא מעט הודות למהפכה התעשייתית (שעם השלכותיה אנחנו נדרשים להתמודד כעת). שלישית, גם אני מכחיש. רק שבניגוד אליו, אני לא מכחיש את עצם קיומו של המשבר, אלא את שלל הויתורים שלכאורה נדרשים מאיתנו כדי להיאבק בו – נוחות אישית, שגשוג כלכלי, סיוע לאוכלוסיה ענייה בעולם השלישי – כל אלה, לטענתו, יאלצו להתדרדר עשרות שנים אחורנית אם נאמץ את הרעיון שאנחנו עומדים בפני הכחדה שישית, ונפעל בהתאם. אני, כאמור, מכחיש.
***
