בואי, שבי איתי מעט: לאה נאור מחבקת אותנו ביצירתה
מרים זקהיים
בכיתם בשירו של מרקו? צחקקתן בפזמון של מקהלה עליזה? יודעים לדקלם שורות מ"חתול תעלול"? אם גדלתם במדינת ישראל מתישהו בעשרות השנים האחרונות, כנראה התרגשתם לא פעם מיצירתה הפנומנלית של לאה נאור. מה הייתה ההשראה לשיר "זרעים של מסטיק"? איך מצא את עצמו תרגול לימודי למדפי הספרים של כל בית בישראל? ומהי המתנה המוזרה ביותר שהביא לה בעלה? זהו סיפורה של יוצרת אהובה ונערצת, שעד היום מאמינה שהתפרסמה בכלל בטעות
לאה נאור, מתוך אוסף פרטי. ברקע: הדמויות המאוירות מתוך "חתול תעלול" ו"פרפר נחמד"
כשלאה נאור עונה לי לטלפון, הקול שלה הוא בדיוק מה שדמיינתי, ובכל זאת, אני מופתעת. שכן נדירות הפעמים בהן חלומות הילדות שלך מתיישבים עם המציאות. זה, כנראה, חלק מהקסם של היוצרת המופלאה הזו.
רגע לפני המלחמה, ימים ספורים לאחר יום הולדתה ה-91, פגשתי אותה לשיחה מרחיבת לב על כתיבה, על שירים ועל ילדות, לאו דווקא בסדר הזה.
מילים ראשונות: ילדות בצל מלחמה
נאור נולדה וגדלה בהרצליה (בה היא מתגוררת גם היום), בשם לאה מישקובסקי. זו לא הייתה כמובן העיר שאנחנו מכירים היום. משפחת מישקובסקי חיה בצריף עץ קטן סמוך לוואדי, שבחצרו הייתה פרה חולבת ולול תרנגולות קטן. בזיכרון הספרותי הראשון שלה היא פעוטה המדדה על זוג רגליים שמנמנות, רודפת אחרי אמה העסוקה בחליבה כשבידה ספר מרוט, ירושה מאחיה הגדולים, ודורשת: ספרי לי סיפור. אמה הייתה מדקלמת, בלי להפנות את הראש מעטיניה של הפרה, והיא הייתה הופכת דפים במקומות הנכונים ומכתימה את הספר, למגינת ליבו של אביה.
שני הוריה היו אנשים אוהבי ספר, וגם אם חייהם בארץ ניתבו אותם לעבודת כפיים יצרנית, הם מילאו את ביתם הצנוע בספרים ובשיחות על ספרות.
אבל מי שזיהה לראשונה את כשרונה והכריח את הילדה הביישנית שהייתה לשתף אחרים במילים שהיא עצמה כתבה, היה דווקא מורה בבית הספר. "המורה יוסף" היא קוראת לו עדיין, וקשה להתעלם מנימת החיבה שנלווית לשם הזה.
המורה יוסף יעקובסון עודד באופן כללי את כל בני הכיתה לכתוב. שירים או חיבורים שלמים – כל אחד לפי יכולתו, רק שיהיו להם התחלה, אמצע וסוף. אבל בכתיבתה של הילדה השקטה עם שתי הצמות מהספסל השלישי הוא ראה כבר אז משהו אחר, והוא הציע לה עסקה: אני אתן לך לצאת מהכיתה בכל רגע שיתחשק לך לכתוב, בתנאי שתתני לי לראות את כל מה שאת כותבת.
