בית קטן בהרי ירושלים: הילדים של גיבורי מעלה החמישה
האם הר טרשי, חשוף ומטווח על ידי אויבים הוא מקום טוב לגדל בו ילדים? כמה שמחה יכולה להיות לתינוקת בת עשרה חודשים שמאבדת את אביה לטובת חזון לאומי? סיפור על הילדות החלוצית בקיבוץ מעלה החמישה - אהבה, משובה וצחוק לצד איומים תמידיים ואבדן.
-
יערה, התינוקת היחידה שנשארה מחמשת הנרצחים על שמם נקרא הקיבוץ. באדיבות ארכיון מעלה החמישה.
"המונים שוב התאספו, אותם המונים שבאו בעת ההלויה ומגמתם אחרת. במקום דמעת אבל נצנצה הפעם בעיניהם דמעת אור וגיל. השמחה השתפכה מלבם ואחזה כשלהבת חוגים יותר ויותר רחבים. כתף אל כתף, יד על שכם, האוירה מפיצה שכרון, ידים נעות, רגלים דופקות סביב סביב, ביתר שאת. התחולל המחול. נעצמו העינים, אפס כובד הגוף. הכל מסתובב יחד, הכל רועד, הורה עלי עלי."
(תיאור שכתב יצחק, אחד מחברי הקבוצה הראשונים, ביום הנחת אבן הפינה, כ' תמוז, תרצ"ט)
בתחילה לא קראו להם "מעלה החמישה", כי עוד לא קרה האסון, והם היו עדיין "סתם" קבוצה חלוצית צעירה, אחת מיני רבות שעלו מאירופה, במטרה לבנות להם בית – פרטי ולאומי – חדש בארץ ישראל.
הגרעין הראשון – שנקרא גרעין "במעלה" היה מורכב מחברי 2 קבוצות נפרדות אליהם נוספו בהמשך צעירים מעליית הנוער – קבוצה מתנועת ויתקיניה וקבוצה מתנועת גורדוניה שהתאחדו במגורים זמניים בקרית ענבים שבהרי ירושלים.
המטרה הייתה הקמת נקודת יישוב חדשה. הויכוח היה – האם להתיישב בעמק או לקחת על עצמם את המשימה ההרואית "לכבוש את ההר" ולהתיישב במקום הקשה הזה.
חברי הקבוצה הראושנים במעלה החמישה. התמונה שמורה בארכיון מעלה החמישה וזמינה דיגיטלית באתר הספרייה הלאומית (סימול IL-MAHM-001-07-063-144)
