הגרמני הטוב? כשאריך קסטנר בחר להישאר בגרמניה הנאצית
ספריו, שנשרפו על ידי הנאצים, התקבלו בזרועות פתוחות בבתי ישראל כשכל דבר גרמני אחר היה מוקצה מחמת מיאוס, ובכל זאת את ימי מלחמת העולם השניה בילה אריך קסטנר בליבה של גרמניה הנאצית, ולא במחתרת. האם זהו סיפור על אהבה וחושך?
אריך קסטנר בחדר העבודה שלו
ב-10 במאי 1933 עמד אדם בפינת כיכר האופרה בברלין והביט בספריו עולים בלהבות. הוא המתין בקצה הכיכר, נותן לצללי המבנים ההדורים להסתיר אותו מפני המון הסטודנטים המשולהב. מולו, על דוכן הנואמים, הוכרזו כתביו כ"מנוונים מוסרית" ו"לא-גרמניים".
כשכמה סטודנטים זיהו אותו, הוא מיהר להסתלק מהמקום בטרם ייפגע.
אריך קסטנר, אחד מסופרי הילדים הרגישים והאהובים ביותר בעולם המערבי, היה היחיד מבין 200 היוצרים אשר כתביהם הושלכו לאש באותו ערב, שנכח במקום וששמו הוזכר בנאומי הנאצה.
סטודנטים מצדיעים במועל יד ליוזף גבלס, במהלך שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין, 1933
כיוצר, הוא היה בחברה טובה. למדורה שבערה בכיכר הושלכו כתביהם של ענקי רוח ופורצי דרך בתחומם: סופרים ומשוררים, מדענים ופילוסופים, אמנים ועיתונאים. כשני שליש מהם יהודים, השאר קומוניסטים, ליברלים, מתנגדי המשטר הנאצי ו"סתם גרמנים" שכתביהם נחשבו ל"מעוותים מוסרית". ביניהם אפשר למנות את זיגמונד פרויד, אלברט אינשטיין, אריך מריה רמרק, שטפן צוויג, ברתולד ברכט, קרל מרקס ועוד רבים אחרים. שמות שכיכבו ברשימות של קריאת-חובה בכל מקום אחר בעולם.
לכאורה, הוקעתו הפומבית על ידי בני עמו, שכללה גם זימון לחקירה בגסטאפו כשנה לאחר מכן, הציבה אותו במקום מכובד בצד "הנכון" של ההיסטוריה. בצד של הטובים.
ולמעשה, כך גם התייחסו אליו בני דורו. הוא התקבל בחיבוק בקהילה היהודית בעולם, ושנים אחרי המלחמה תרגומי ספריו לעברית הפכו לרבי מכר ברגע שהודפסו בישראל. יוצרים עבריים כמו יהודה אטלס ואוריאל אופק כתבו אודותיו בחום, ואמיל ואנטון קיבלו מקום של כבוד במדף הספרים הביתי, בתקופה שבה מכונות כביסה גרמניות היו טאבו מוחלט, יחד עם כל פריט מותרות אחר שהריח שמץ של "גרמניות".
