9 אמנים תאילנדים שכדאי להכיר
שלומית אורן
איזה כיף! השנה החדשה כבר כאן והנסיעה עליה פינטזתי חודשים רבים בפתח – בחגים האלה אבלה בממלכת תאילנד.
כשחושבים על תאילנד לרוב חושבים על חופים יפהפיים, מסאז'ים, אוכל מדהים ושירות מפנק. אלה העיניים המערביות שלנו כתיירים, שחושבים על מה אנחנו מקבלים. חשיבה מעמיקה יותר מביאה אותנו לגלות תרבות עתיקה שהאסתטיקה שזורה בה בכל פן ופן שלה והפכה למעין ערך עבור העם התאילנדי. זה ניכר כמעט בכל מקום – במקדשים, בבתי המלון וגם בדוכני האוכל.
בשנים האחרונות יצא לי להיתקל באמנים תאילנדים עכשוויים שפרצו לתודעה בינלאומית בהיקף כזה או אחר. לקראת הנסיעה החלטתי לצלול קצת יותר לעומק ולגלות את האמנים התאילנדיים העכשוויים שכדאי לכם להכיר.
רגע לפני – קצת היסטוריה
כמו באירופה ובמערב, לאורך ההיסטוריה האמנות בתאילנד היתה קשורה בעבותות לדת ולשלטון – אלה היו הפטרונים העיקריים שלה, וזה כמובן לא מפתיע. פסלי הבודהה המוזהבים והמעודנים של תאילנד ידועים, כשהשיא אולי הוא הבודהה השוכב הענק בבנגקוק. האמנות התאילנדית המסורתית מושפעת מאוד מהזרמים השונים של הבודהיזם שהיו פופולריים במדינה לאורך השנים, אולם העיקרון המנחה שלה תמיד היה שהאמנות משרתת את המטרה ואינה אמצעי הבעה עבור האמן.
תאילנד היא ממלכה בה התחלפו השושלות – תחילה סוקותאי ואחריה לאנה תאי. בראשה יושב המלך – ראמה. ראמה החמישי עודד באופן אקטיבי את האמנות התאילנדית ככלי לפיתוח הזהות הלאומית המקומית של התאילנדים, תוך שימוש בטכניקות וסגנונות מערביים. תחת שלטונו של ראמה השביעי, בעקבות המהפיכה הסיאמית, ב-1932 הפכה תאילנד לממלכה חוקתית. מאז ועד היום רצופה ההיסטוריה התאילנדית במהפכות צבאיות מסוגים שונים, שכמובן השפיעו על חיי היומיום וגם על האמנות.
ב-1943 הקים Silpa Bhirasr את אוניברסיטת שילפהקורן לאמנויות. זוהי למעשה נקודת ההתחלה של האמנות המודרנית בתאילנד, בדומה מאוד להקמת בצלאל אצלנו ב-1906 שמסמלת את תחילתה של האמנות הישראלית. שילפהקורן שילבה אומנויות מסורתיות של קראפט יחד עם זרמי אמנות מערביים כמו ציורי פעולה והדפס. היא הפכה מהר מאוד להיות ה-מקום ללימודים עבור אמנים תאילנדים. כצפוי, עם הזמן קמו מוסדות נוספים שערערו על ההגמוניה הזו – באמצע שנות ה-70' הוקם בית הספר לאמנויות בצ'אנג מאי והתפתחה אסכולת בנגקוק בחסות נסיכת תאילנד. אלה קיבלו לשורותיהם אמנים שלמדו והציגו בחו"ל, בעיקר בצרפת ובגרמניה. אמנים אלה התבססו על מקורות עצמאיים ולא הסתמכו על תמיכה מוסדית או ממשלתית.
האמנים התאילנדים המודרניים עסוקים מאוד בחברה ופוליטיקה (בתקופות מסויימות נאלצו לעשות זאת בהחבא או מחוץ לגבולות המדינה) וכן בפער והמתח שבין המסורת לתרבות המערבית.
